שירה וידויית – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הוספת פרק קישורים חיצוניים + תבנית:בריטניקה (בערכים בהם אין קישורים חיצוניים) (תג)
MoriCher (שיחה | תרומות)
מ קישורים פנימיים
שורה 6:
 
== "לימודי החיים" והופעת השירה הווידויית ==
בשנת 1959 השתמש מ.ל. רוזנטל לראשונה במונח "וידוי" בסקירת "לימודי החיים" של רוברט לואל שכותרתו "שירה כווידוי". <ref>''The Nation'', September 19, 1959), reprinted in Rosenthal 1991, pp. 109 &#x2013; 112. Rosenthal somewhat reworked the review into an essay "Robert Lowell and the Poetry of Confession" in his 1960 book ''The Modern Poets''</ref> רוזנטל הבחין בין הגישה הווידויית לבין מצבים אחרים של [[שירה לירית]] באופן בו נעשה שימוש בסודות אשר (על פי רוזנטל) חרגו "מעבר לגבולות המקובלים של רתיעה או [[מבוכה]] אישית". רוזנטל מציין כי בתפיסות קודמות כלפי הווידוי הייתה בדרך כלל "מסכה" שהסתירה את "פניו האמיתיות" של המשורר, וקובע כי "לואל מסיר את המסכה. הדובר שלו באופן חד משמעי הוא עצמו, וקשה שלא לחשוב על "לימודי החיים" כסדרה של סודות אישיים, מבישים למדי שאדם מחויב מפאת כבודו לא לחשוף". <ref>Rosenthal 1991, pp 109 </ref> בסקירה של הספר ''"סקירת הקניון"'' ''(The Kenyon Review)'' כתב ג'ון תומפסון," לשירים אלה שאלת התקינות כבר אינה קיימת. הם כבר מימשו את הכיבוש: מה שהם זכו בו הוא הרחבה משמעותית של טריטוריית השירה." <ref>{{Cite journal|title=Two Poets|last=Thompson|first=John|date=Summer 1959|journal=The Kenyon Review|issue=3|volume=21|pages=482–490|jstor=4333971}}</ref>
 
עם זאת, היו מהלכים ברורים לעבר מצב ה"ווידוי" עוד לפני פרסום "לימודי החיים". שיר הווידוי הארוך של [[דלמור שוורץ]] "בראשית" פורסם בשנת 1943; [[ג'ון ברימן|וג'ון ברימן]] כתב רצף סונטות בשנת 1947 על רומן [[ניאוף]] שהיה לו עם אישה בשם כריס בזמן שהיה נשוי לאשתו הראשונה, איילין (עם זאת, מכיוון שפרסום הסונטות היה מגלה את הרומן לאשתו, ברימן לא פרסם את מלוא הרצף, שכותרתו "הסונטות של ברימן", עד 1967, לאחר שהתגרש מאשתו הראשונה). מחט הלב של סנודגרס", בו הוא כותב על תולדת [[גירושים|גירושיו]], הקדים אף הוא את "לימודי חיים". <ref>Kirsch, p. 2, makes this observation in his reassessment of the historical context of ''Life Studies''.</ref><ref>{{Cite book|title=Dream song : the life of John Berryman|last=Mariani, Paul L.|publisher=Trinity University Press|year=2016|isbn=978-1-59534-767-1|edition=2nd|location=New York|pages=9|oclc=960976205}}</ref>
 
"לימודי החיים" היו בכל זאת הספר הראשון בסגנון הווידוי שמשך את תשומת ליבו של הציבור הקורא והראשון שסווג תחת האפיון "וידוי". רב "הווידויים" הבולטים היו השירים בחלק האחרון של "לימודי החיים" בו לואל רומז על מאבקיו עם מחלות נפש ואשפוזו בבית החולים לחולי נפש מק'לין במסצ'וסטס. [[סילביה פלאת']] העירה על השפעתם של שירים מסוג זה מלימודי "החיים" בראיון בו הצהירה, "התרגשתי מאוד ממה שאני מרגישה שזו פריצת דרך חדשה שהגיעה עם, נניח, "לימודי החיים" של רוברט לואל. זו פריצת דרך אינטנסיבית אל תוך חוויה רגשית מאוד ואישית מאד, שלדעתי הייתה טאבו בחלקה. שיריו של רוברט לואל על התנסותו בבית חולים לחולי נפש, למשל, עניינו אותי מאוד."<ref>Orr, Peter, ed.
שורה 21:
 
== תגובה ==
בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20, התקוממו כמה סופרים כנגד אסכולת הווידוי בשירה האמריקאית, וטענו שהיא הייתה עסוקה בעצמה מדי. כך למשל, [[רוברט בליי]], אחד המשוררים הבולטים של אסכולת "הדימוי העמוק" ("Deep Image"), שהייתה מסוגננת והרואית בנימתה, היה ביקורתי מאוד כלפי מה שהוא תפס כנטיות [[סוליפסיזם|הסוליפסיסטיות]] של משוררי הווידוי. הוא התייחס לסלידה האסתטית הזו כאשר שיבח את המשורר הספרדי אנטוניו מצ'אדו על "הדגשת סבלם של אחרים ולא את סבלו שלו".<ref>Bly, Robert (translator), Machado, Antonio, ''Times Alone'', Wesleyan University Press, 1983, {{ISBN|978-0-8195-6081-0}}, page 1.</ref> עם זאת, סופרים ומשוררים רבים אחרים בתקופה זו, כמו [[שרון אולדס]], מארי האו ופרנץ רייט, הושפעו מאוד מהתקדים שקבעה השירה הווידויית בעיסוק שלה בנושאי החוויה האוטוביוגרפיתה[[אוטוביוגרפיה|אוטוביוגרפית]] של טאבו, של הנפש והעצמי, של חשיפת חוויות ילדות וטראומות למבוגרים.
 
ברוח טענה דומה של עיסוק עצמי, ביוגרפים של משוררי הווידוי הבחינו באמביציה משותפת בקרב סופרים אלה להתפרסם. במקביל להתפשטות התרבותה[[תרבות פופולרית|תרבות הפופולרית]] בשנות ה-50, הווידוי הציע לקוראים מבט מפורט על הפרסונה של הסופר, מה שהפך את המשוררים הללו ל"כוכבים" ולא ליוצרים פרטיים. לנוכח תשומת הלב הציבורית שזכו משוררי הווידוי והרצון המוצהר שלהם להכרה כזו, שירה וידויית מסווגת על ידי חלקם כהיבט של תרבות הסלבריטאים.<ref>{{Cite journal|title=Public Dreams: Berryman, Celebrity, and the Culture of Confession|last=Blake|first=D. H.|date=2001-04-01|journal=American Literary History|issue=4|doi=10.1093/alh/13.4.716|volume=13|pages=716–736|issn=0896-7148}}</ref>
 
התנועה הפואטית של הפורמליזם החדש, שחזרה ל[[חריזה|חרוז]] ול[[משקל (שירה)|משקל]], נבעה גם מהמתקפה נגד המבנה החופשי שהפך לפופולרי בשירה הווידויית. תנועת שירה נוספת שהתגבשה, בחלקה, כתגובה לשירה הווידויית כללה את משוררי השפה.