נצרות קתולית – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 70:
עד ל[[המאה ה-11|מאה ה-11]] השלטון החילוני היה לנעשה עליון על הכנסייה: השלטונות החילוניים היו אלה שמינו את ה[[בישוף|בישופים]] בארצותיהם, ופעמים רבות הם העניקו את התפקידים היוקרתיים (מחוז כנסייתי היה מקור נאה להכנסות באותם ימים) למרבה במחיר. המצב הזה זכה לתמיכת הכנסייה (בדמות האפיפיור) משום שגם האפיפיורים מונו על-ידי קיסר [[הקיסרות הרומית הקדושה]] והיו לכן תלויים בו. באמצע המאה ה-11 הכנסייה החליטה לשנות מצב זה, שהיה לרעתה. קבוצה של בכירים כנסייתיים ניצלה את העובדה שעל כס הקיסרות עלה הינוקא [[הנרי הרביעי קיסר הקיסרות הרומית הקדושה|הנרי הרביעי]], ובשנת [[1059]] כינסה כנס כנסייתי שבו נקבע כי האפיפיור לא ימונה על-ידי הקיסר, אלא [[קונקלאב|ייבחר]] על-ידי [[מועצת החשמנים]] (וכך הדבר קורה עד עצם היום הזה). בכך האפיפיורות יצאה משליטת הקיסר, והכנסייה הייתה מוכנה להטות את מאזן הכוחות לטובתה.
 
האפיפיורות נכנסה לעימות גלוי עם הקיסרות בשנת [[1075]], בימיו של האפיפיור [[גרגוריוס השביעי]]. האפיפיור קבע ב[[בולה]] Dictatus Papae, שמכיוון שהכנסייה נוסדה על-ידי האל ומקור סמכותה ממנו, לה הסמכות הבלעדית על הכמורה (ובכלל זה מינוי והדחה של כמרים), וחיזק את הכרזתו בכך שהדיח כמה כמרים גרמניים. כיוון שהכרזה זו נטלה מהקיסר הן סמכות מרכזית והן מקור להכנסות, הנרי הרביעי יצא חוצץ נגדה ונגד יוזמה, ואף כינס בוורמס כנס כנסייתי להדחת האפיפיור. גרגוריוס הגיב לכך על-ידי [[חרם|החרמתו]] של הנרי, הדחתו מכס הקיסרות, וחשוב מכל - ביטול נדרי הנאמנות של ה[[ואסאל|וואסאלים]] שלו כלפיו. אלה האחרונים עטו על ההזדמנות לצבור עושר ועוצמה, והחלו לספח לעצמם שטחים ואיכרים, לבנות טירות ולהתנתק פוליטית מהקיסר. הנרי, שבעיניו דיכוי התקוממות רבתי זו היה חשוב יותר, נכנע לדרישת האפיפיור והשפיל את עצמו מולו בעיירה האיטלקית [[קנוסה]]; רק לאחר כניעה זו האיפיפור ביטל את החרם ושמר על נייטרליות ביחס למרד בקיסרות. ברם, בשנת [[1080]], שבה הנרי דיכא בהצלחה את המרד, האפיפיור שוב החרים אותו; הנרי בתגובה מינה אפיפיור אחר מטעמו וכבש את [[רומא]], מקום מושבו של גרגוריוס ([[1084]]). הלה ביקש סיוע מממלכת סיציליה הנורמנית, וחייליה אמנם הצליחו להדוף את כוחותיו של הנרי, אך מעשיהדבר השודהיה והביזהרק שלהם העלו את חמתם של תושבי רומא,הפוגה אשרקצרה אילצווהמשבר אתהתקלח גרגוריוסמחדש לברוחכעבור מןזמן העירקצר.
 
מאבק האינווסטיטורה נמשך כמה עשורים נוספים על-פי אסטרטגיה דומה (האפיפיור נלחם מול קיסר סורר על-ידי נסיון לעורר מרד בגרמניה), והגיע לסיומו עם חתימת [[הסכם וורמס]] ב-[[23 בספטמבר]] [[1122]]. לפי הסכם זה, האפיפיור מינה את הבישופים לבדו (אף שלקיסר הייתה יכולת השפעה לא-פורמלית על המינוי), ורק לאחר מכן הם נשבעו אמונים לקיסר כוואסאלים שלו, לשם השלמת ההליך הפורמלי בלבד.
שורה 76:
===גלות אוויניון והפילוג המערבי===
{{ערך מורחב|ערך=[[אפיפיורות אוויניון]], [[הפילוג המערבי]]}}
 
בשלהי [[המאה ה-13]] ובתחילת [[המאה ה-14]], התפתחה מחלוקת חדשה בין האפיפיורות לשלטונות החילוניים, האפיפיור [[בוניפציוס השמיני]] ו[[פיליפ הרביעי מלך צרפת]]. פיליפ רצה להטיל מס על רכוש כנסייתי וטען כי השלטונות החילוניים עליונים על ההייררכים הכנסייתיים השוכנים בתחומם; בוניפציוס, מנגד, טען בעקבות [[גרגוריוס השביעי]], כי האפיפיור הוא העליון על כל המלכים באשר הוא. המאבק הגיע לשיאו בשנת [[1303]], שבה פיליפ האשים את האפיפיור בכפירה (זה האחרון תכנן בתגובה לכך להדיח את כל הכמורה הצרפתית) ומשלחת של חיילים צרפתים עצרה אותו בסיוע יריביו הפוליטיים; אף שהאפיפיור שוחרר כעבור ימים מספר על-ידי האוכלוסייה המקומית, הדבר היווה מכה קשה הן לו באופן אישי והן למוסד האפיפיורות כולו.
 
כעבור שנתיים, בשנת [[1305]], מושבו של האפיפיור עבר לעיר הצרפתית [[אוויניון]]; האפיפיורות החלה יותר ויותר להיות מושפעת על-ידי האינטרסים הצרפתיים, הן על-מנת להימנע מהתקפה צרפתית על האפיפיורות כמו שקרה בימי בוניפציוס השמיני והן בשל עימות שהתפתח באותו זמן בין האפיפיורות ל[[הקיסרות הרומית הקדושה|קיסרות הרומית הקדושה]] בשל שאלת עליונות האפיפיור על הקיסר. באמצע המאה ה-14 ההשפעה של המלכים הצרפתיים על האפיפיורים הגיעה לשיאה עם כהונתם של [[אינוקנטיוס השישי]] הלא-החלטי והמושפע-בנקל, ושל [[אורבנוס החמישי]], אשר נקט עמדה פרו-צרפתית מובהקת; נטייתו שפרו-צרפתית של האחרון פגעה בתדמית הנייטרלית והאוניברסלית של הכנסייה וגרמה לאובדן כבוד כלפיה ברבים.
 
בשנת [[1378]] האפיפיור [[גרגוריוס האחד עשר]] החזיר את מקום מושבו של האפיפיור לרומא ומת זמן קצר לאחר מכן. מועצת החשמנים בחרה, בלחץ ההמון, אפיפיור איטלקי, [[אורבנוס השישי]], אך עד מהרה רוב החשמנים, אשר התחרטו על בחירתם, בחרו אפיפיור חדש - [[קלמנס השביעי]], אשר בחר להתיישב באוויניון. נוצר מצב שבו לכנסייה היו שני ראשים, ושניהם לגיטימיים באותה מידה, שכן שניהם נבחרו על-ידי מועצת החשמנים; המשבר החוקתי הפך עד מהרה למאבק פוליטי, שכן שני האפיפיורים נתמכו על-ידי מדינות אירופיות שונות. המשבר, המוכר כ[[הפילוג המערבי|פילוג המערבי]], או לעתים כ'''פילוג הגדול''', נפתר רק ב[[ועידת קונסטנץ|וועידת קונסטנץ]] של שנת [[1415]], אשר החליטה להדיח את כל האפיפיורים שכיהנו באותה תקופה (זאת לאחר שבשנת [[1409]] נבחר אפיפיור פשרה שהשניים האחרים סירבו לפנות לו את מקומם) ולבחור אפיפיור חדש, [[מרטין החמישי]].
 
===הרפורמציה===