סער ופרץ – הבדלי גרסאות

התיאטרון המוזיקלי - [[אופרה]] ו[[זינגשפיל]] - היה מקום המפגש הטבעי של המוזיקה והספרות, ודרכו חדרו רעיונות השטורם אונד דראנג אל תחום ההלחנה, כדרך להעצים את המבע הרגשי של המוזיקה. התפתחות זו ניכרת במיוחד ב[[רצ'יטטיב]] המלוּוה בתזמורת - אמצעי דרמטי שהופך את הרצ'יטטיב מ[[סגנון כתיבה]] כמעט מכני, שנועד רק לקידום העלילה, לסגנון דרמטי "גבוה", (בהשפעת רעיונות מתחום הדרמה היוונית) שבו התזמורת מסייעת להעביר את מצבה הנפשי של הדמות. ב[[בלט]] '''דון ז'ואן''' של [[כריסטוף ויליבלד גלוק|גלוק]] מ-[[1761]] ניכרים מאפייני הסער והפרץ במוזיקה, ואפילו בהערות שכתב המלחין בתוכנייה מוזכר כי הפינאלה נכתב בסולם רה מינור כדי לעורר פחד במאזינים. ב[[ז'אנר]] דומה, שנקרא בגרמנית "מלודרמה", היו קטעי דיאלוג מדוברים (כלומר, לא-מושרים) על רקע ליווי תזמורתי, שנועדו להשיג אפקט דומה. מחזהו של [[ז'אן-ז'אק רוסו|רוסו]] "פיגמליון" ([[1770]]), שכלל מוזיקה מאת המלחין אוראס קואנייה שנועדה להשרות את אווירת הדיאלוג המדובר על הקהל, נחשב ליצירה הראשונה ב[[סוגה]] זו. "פיגמליון" של רוסו השפיע על גתה ועל סופרים ומחזאים גרמנים אחרים. המלודרמות המוכרות ביותר היו מאת המלחין הבוהמי [[גאורג בנדה]], שהשפיע גם על מוצרט (שכתב מלודרמה בלתי-גמורה, '''צָאִידֶה''').