פטריארך אנטיוכיה – הבדלי גרסאות

אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
 
== היסטוריה ==
כעיר בעלת חשיבות רבה ב[[אסיה הקטנה]] וב[[האימפריה הרומית|אימפריה הרומית]] הפכה אנטיוכיה לאחד מן המרכזים הראשונים של הנצרות. ב"[[הברית החדשה|ברית החדשה]]" נזכרת אנטיוכיה כמקום מושבו של ניקולאוס ([[מעשי השליחים]] ו':5). אחרי סקילתו של [[סטפנוס הקדוש|סטפנוס]] בירושלים החלה, לפי "מעשי השליחים" רדיפה של הנוצרים והם נפוצות ל[[פניקיה]], [[קפריסין]] ואנטיוכיה. בין האנשים היו כמה תלמידים מקפריסין ומ[[קירניה]] ש"דיברו אל היונים ובישרו על אדון [[ישו]]". בעקבות הצלחתם, נשלח [[בר-נבא]] לאנטיוכיה ובעקבות הצלחתו יצא והביא את [[פאולוס|שאול התרסי]] (פאולוס) לשם ולפי המסופר התארחו השניים במשך שנה אצל הקהילה ושם, ככל הנראה, החלו מתגבשים כקהילה מובחנת: "באנטיוכיה לראשונה כנו את התלמידים "משיחיים" (מעשי השליחים, יא':26-19).
 
אנטיוכיה הפכה כבר בשלב זה לאחד המרכזים החשובים ביותר, אם לא החשוב מכולם, מחוץ לירושלים. העיר מוזכרת מספר פעמים ב"מעשי השליחים" כמקום אליו חוזרים בר-נבא ופאולוס ממסעותיהם כאל בסיס-האם, מקום בו הם מבלים זמן רב כאשר אינם במסעות, וכעיר שאליה נשלחים שוב ושוב שליחים נבחרים מירושלים—עובדות המעידות ככל הנראה על קיום קהילה יציבה ומבוססת על נוצרים כבר בתחילת שנות הארבעים של [[המאה ה-1|המאה הראשונה]].
 
לפי "[[אל הגלטים]]" ב':11 הגיע [[פטרוס]] הקדוש (כיפא) לאנטיוכיה, ככל הנראה בשנת [[44]]. על–פי המסורת הנוצרית היה פטרוס לפטריארך הראשון של הקהילה, אם כי מדבריו של פאולוס ניתן ללמוד כי מעמדו וביטחונו במקום היו מעורערים למדי. על פי התפישה בה אחז גם פטרוס, היה על המבקשים להפוך לנוצרים להמיר דתם ל[[יהדות]] ולעבור את טקס [[ברית מילה|ברית המילה]]. זה האחרון, במיוחד, נחשב למכשול קשה במעבר לנצרות ובאנטיוכיה טוען פאולוס כי אף על פי ש"אנו יהודים בני יהודים", אין להציב דרישה דומה בפני המצטרפים החדשים משום ש"האדם אינו נצדק מתוך מעשי התורה, אלא על–ידי אמונת המשיח ישו". טיעון זה, שכונן באנטיוכיה, היה מעורר מחלוקת, כפי שניתן ללמוד מהקללות שמטיח פאולוס בגלטים שאינם מצייתים לפקודותיו ("אל הגלטים" ג':1). עקרון זה, שלמעשה אפשר לכל אדם להצטרף לנצרות בלי שיאלץ לקיים [[מצווה|מצוות]] כלשהן, סייע להפוך את אנטיוכיה למרכז חזק של תעמולה [[מיסיון|מיסיונרית]].
 
החל מתקופה זו (בערך אמצע שנות הארבעים של המאה הראשונה) יש באנטיוכיה קהילה נוצרית מאורגנת היטב. הקהילה היא אחת הבודדות ששימרה רשימה מלאה של הבישופים שלה. הראשון מביניהם, [[אבודיוס]] כבר בתקופת השליחים. הקהילה הייתה לגורם המשמעותי ביותר במזרח [[האימפריה הרומית]] ואחרי נפילת ירושלים בשנת 70 לספירה הפכה למרכז הראשי למזרח אסיה הקטנה, סוריה וארץ ישראל.
 
אנטיוכיה שימרה את מעמדה המרכזי ככנסייה בולטת במזרח, שנייה אך לרומא בחשיבותה ושנייה אך לאלכסנדריה כמוקד לימוד ועיון נוצרי. ממנה באו כמה מן הדמויות הבולטות בנצרות המוקדמת, וכמה וכמה [[מרטיר]]ים. החל במאה הרביעית, עם בניית [[קונסטנטינופול]] וכינון הפטריארכיה שם הפכה הפטריארכיה באנטיוכיה שנייה לזו שבקונסטנטינופול ובמידה רבה כפופה לה. באמצע המאה החמישית, כבר הייתה סמכותה מוגבלת רק לקטע קטן סביב העיר ולמחוזות שמחוץ לגבולות האימפריה הרומית.
 
מאוחר יותר, אחרי כיבושי ה[[סרצנים]] ב[[המאה השביעית|מאה השביעית]], הייתה הכנסייה באנטיוכיה נתונה תחת שלטון [[אסלאם|מוסלמי]] והזדהתה בדרך כלל עם הכנסייה המזרחית בקרע מול [[הכנסייה הקתולית]]. בתקופת שלטון [[מסעי הצלב|הצלבנים]] במקום (בערך 1100–1268) מונו לתפקיד הפטריארך במקום לטינים (כלומר, קתולים מערבים), אף כי הכנסייה היוונית המשיכה למנות פטריארכים לאנטיוכיה, שישבו לרוב בקונסטנטינופול. תחום השליטה של הפטריארכיה הורחב מהנחלות העיקריות של אנטיוכיה, אדסה וטריפולי גם לקפריסין. אחרי נפילת אנטיוכיה בשנת [[1268]] המשיכו האפיפיורים למנות, עד אמצע המאה הארבע עשרה, פטריארכים לאנטיוכיה, אך מינוי זה היה בתואר בלבד.
 
כיום, נושאים חמישה אנשים שונים בתואר פטריארך אנטיוכיה, שלושה מהם תחת חסות האפיפיור, אף כי איש מהם אינו יושב בפועל באנטקיה: שלושה מהם יושבים ב[[דמשק]] ושניים ב[[ביירות]]. עד שנת [[1964]] ניתן היה לצרף לאלו גם טוען שישי, הממונה הטיטולרי של האפיפיור שישב ברומא.
להלן רשימתם:
# '''[[הכנסייה הסורית-אורתודוקסית]]''' - כנסייה [[נצרות אוריינטלית|אוריינטלית]] שמתנהלת בשפה הארמית. התפלגה מהזרם המרכזי ב-451 לאחר [[ועידת כלקדון]] ולמעשה התנגדה לקבלת מרות הפטריארכים של רומא וקונסטנטינופול שהיה מגובים על ידי הקיסרים הרומאים.