בלון לחיזוי מזג אוויר – הבדלי גרסאות

אחד האנשים הראשונים להשתמש בלוניבבלוני מזג- האוויר היה ליאון טסיירנק דה בורט, [[מטאורולוגיה|מטאורולוג]] צרפתי. בשנת 1896 הוא שחרר מאות בלוני מזג אוויר ממצפה הכוכבים בטראפס, צרפת. ניסויים אלה הובילו את הגילוי של [[טרופופאוזה]] ו[[סטרטוספירה|הסטרטוספרה]]. ב-1958 החלו להשתמש בטרנסונדות, על מנת לזהות אזורים של פסולת גרעינית.

הבלון עשוי בדרך כלל מ[[לטקס]] שהוא חומר מאוד גמיש. והוא אחראי על העלייה לגובה. מתחתיו, תלויה על חוט, נמצאת רדיוסונדה, שהיא מבצעתהמבצעת את המדידות, ושידור הנתונים חזרה לתחנה. רדיוסונדות יכולות לשמש למדידה של פרמטרים ספציפיים, כגון קביעת [[שכבת האוזון|ריכוז האוזון]]{{הערה|[http://www.encyclopedia.com/science/encyclopedias-almanacs-transcripts-and-maps/weather-balloon Weather Balloon]." World of Earth Science. Retrieved April 12, 2017 from Encyclopedia.com}}.

הבלון בדרך כלל מלא ב[[מימן]] בשל עלות נמוכה יותר, אף על פי ש[[הליום]] יכול לשמש גם כן. הקצב והמרחק של הבלון, תלויים בכמות הגז שהוכנס לתוכו. בלוני מזג אוויר עשויים להגיע לגבהים של 40 קילומטרים (25 מייל) או יותר. מעבר לכך השינויים בלחץ האוויר גורמים לכך שהבלון יתרחב מעבר ליכולתו, ויקרע. כשזה קורה הציוד הקשור לבלון אובד. אם רוצים למדוד פרמטרים בגובה אליו הבלון לא יכול להגיע, משתמשים ברקטות, או בלוויינים. בלוני מזג אוויר משוחררים בכל רחבי העולם, על מנת לאבחן את מצב הנוכחי. תוך כדי שימוש בכלים מיחשוביים, וחזאים, אפשר לנסות ולקבוע את [[מזג האוויר]]. כ-800 מיקומים ברחבי העולם משחררים בלונים פעמיים ביום, בחצות ובצהריים. לפעמים מבוצעות בדיקות ביניים בעיקר במצבים בהם התנאים משתנים מאוד מהר ויש צורך בנתונים נוספים.