חוק רכישת הכסף של שרמן – הבדלי גרסאות

על פי החוק, רכשה [[הממשלה הפדרלית של ארצות הברית|הממשלה הפדרלית]] מיליוני אונקיות של כסף, ובתמורה הנפיקה [[שטר כסף|שטרות כסף]]. בכך הייתה הממשלה לרוכשת הכסף השנייה בגודלה בעולם, לאחר [[הראג' הבריטי|הממשלה הבריטית בהודו]], שם היה ל[[רופי הודי|רופי ההודי]] גיבוי בכסף ולא ב[[זהב]]. בנוסף ל-2 עד 4 מיליוני הדולרים שנדרשו על פי חוק בלנד אליסון {{אנג|Bland–Allison Act}} משנת [[1878]], נדרשה כעת ממשלת ארצות הברית לרכוש 4.5 מיליוני אונקיות נוספים בכסף מדי חודש. החוק חייב את [[מחלקת האוצר של ארצות הברית]] לרכוש כסף ולהנפיק תמורתו מהדורה מיוחדת של שטרות שניתן היה להמירם תמורת כסף או זהב. כתוצאה מכך גבר [[חוק גרשאם]]. המטבע שהוערך יתר על המידה (הכסף) גרם להוצאתו של המטבע שהוערך בחסר (הזהב) מן המחזור. בשוקי המתכות, היה הכסף בעל ערך נמוך יותר בהשוואה לשער החליפין הממשלתי הרשמי של הכסף מול זהב. כך, המשקיעים רכשו כסף, המירו אותו במחלקת האוצר תמורת זהב, ולאחר מכן מכרו את הדולרים של הזהב בשוק המתכות בסכומים גבוהים יותר מאלו שהם שילמו על הכסף מלכתחילה. ברווחי ההשקעה האלו הם עשו שימוש לרכישת כסף נוסף ועשו זאת שוב ושוב. מצב זה המשיך עד שמלאי הזהב של מחלקת האוצר אזל. לאחר פרוץ {{קישור שפה|אנגלית|Panic of 1893|הפאניקה של 1893}}, דאג הנשיא [[גרובר קליבלנד]] לבטל את החוק כדי למנוע דפלציה של רזרבות הזהב הממשלתיות.

ב-[[1890]] ירד שער הכסף ל-1.16 [[דולר אמריקני|דולר]] לאונקיה. בסוף השנה הוא כבר ירד שוב ל-0.69 דולר. בדצמבר [[1894]] ירד המחיר ל-0.60 דולר. ב-[[1 בנובמבר]] [[1895]] הפסיקה [[מטבעת ארצות הברית]] את הנפקת מטבעות הכסף והממשלה סגרה את המטבעה של [[קרסון סיטי]]. הבנקים הפסיקו לעודד את השימוש בדולרים של הכסף. למעשה, בשנים 1895-18931893–1895 היה היקף ההנפקה של מטבעות הדולר העשויים כסף הנמוך ביותר בכל שנות הנפקתו, וכך נוצרו כמה דוגמאות נדירות של מטבעות.