פרשת ילדי תימן – הבדלי גרסאות

 

חלק גדול מהילדים נעלמו על רקע עליית עולי תימן שהתרחשה במחצית 1949. ישראל, שנוסדה שנה קודם לכן, קלטה אז עשרות אלפי עולים מתימן באופן חפוז ומאולתר, בשל תנאי המחיה הקשים במחנות המעבר בתימן. אחוז גבוה מבין הילדים והתינוקות שהגיעו היו במצב בריאותי גרוע וחלקם סבל מ[[תת-תזונה]]. בישראל התקיימו תנאים קשים, של צנע ומחסור בתשתיות רפואיות ולוגיסטיות. אלה, יחד עם קשיי שפה וזיהוי, הביאו לכך שלעיתים נותק קשר בין ילדים ואף מבוגרים לבין משפחתם, בזמן שאושפזו בבתי חולים. חוסר בחקיקה ראויה, נורמות מעקב אדמיניסטרטיבי, קשיי שפה ויחס מתנשא של חלק מצוותי הרפואה, הובילו במקרים רבים, לקבורה ללא ידיעת ההורים. נוספו על כך בעיות של עומס ואי סדרים ברישום הרפואי וברישומי הקבורה. {{הערה|פרופ' יחיאל בר אילן [https://www.researchgate.net/publication/342348891_The_missing_Yemenite_children The missing Yemenite children]}}

נסיבות הפרשה הצטרפו לתחושה קשה ששררה בקרב העולים בנוגע ליחס [[אפליה|מפלה]] על בסיס [[השסע העדתי בישראל|עדתי]], ו[[גזענות בישראל|גזעני]] מצד הממסד והחברה. צווים להתייצבות ב[[לשכת הגיוס]], שנשלחו לבתי ההורים כעבור 16–17 שנים, כאשר הגיעו הילדים לכאורה לגיל 18, העלו שוב את העניין לסדר היום הציבורי והוצגו כהוכחה כי הילדים עודם בחיים. בעקבות הלחץ הציבורי החליטה [[ממשלת ישראל השלוש עשרה|ממשלת ישראל]] ב-1967, על הקמת [[ועדת חקירה פרלמנטרית]], [[ועדת בהלול-מינקובסקי]]. לאחר ביקורות קשות על תפקוד ועדה זו, הוקמה בשנות ה-80 [[ועדת שלגי]], שגם היא ספגה ביקורת ציבורית קשה. ב-[[1995]] הוקמה [[ועדת חקירה ממלכתית]] בראשות [[יהודה כהן (שופט)|יהודה כהן]], שבהמשך הוחלף בידי [[יעקב קדמי (שופט)|יעקב קדמי]]. הוועדה פרסמה את מסקנותיה ב-[[2001]]. כל הוועדות קבעו, כי רובם המכריע של הילדים אכן נפטרו. נגד הוועדות נטען שהן אימצו בקלות רבה מדי מסמכים ועדויות על פטירת הילדים.