הגהה בצרפתית בעיקר
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ שימוש מושכל בפרמטרים ימין ושמאל בתבנית:הערה (תג) |
הגהה בצרפתית בעיקר |
||
שורה 28:
באותה שנה עזב פוקו את צרפת לשנים אחדות כדי לשמש נספח צרפת לתרבות באוניברסיטאות אירופה השונות; תחילה שימש נספח ב[[אוניברסיטת אופסלה]] ב[[שוודיה]] ([[1955]]–[[1958]]). כאשר הסדיר את המינוי ב[[אופסלה]], התוודע פוקו ל[[ז'ורז' דומזיל]], חבר ה[[קולז' דה פראנס]], שהפך למורו, ידידו הקרוב ופטרונו. ב-1958 כיהן כנספח תרבות צרפת ב[[אוניברסיטת ורשה]] ב[[פולין]], אך גורש ממנה לאחר זמן קצר עקב אפליה הומופובית. כמו כן כיהן בשנים 1959–1960 ב[[אוניברסיטת המבורג]] ב[[גרמניה]].
בשנת [[1960]] שב פוקו לצרפת כדי להשלים את תזת ה[[דוקטורט]] שלו, והחל ללמד פילוסופיה ב[[אוניברסיטת קלרמון-פראן]] (Clermont-Ferrand), שם הכיר את ה[[סוציולוג]] דניאל דֵפֶר (Defert), עמו חי במסגרת רומנטית לא-[[מונוגמיה|מונוגמית]] עד מותו של פוקו ב-[[1984]]. בשנת [[1961]] קיבל פוקו תואר [[דוקטור]] (''doctorat d'
ב-[[1963]] פרסם פוקו את מחקרו '''[[הולדת הקליניקה: ארכאולוגיה של המבט הרפואי]]'''. "ספר זה", פותח פוקו, "הנו על מרחב, על שפה, ועל מוות; הוא עוסק בפעולת הראייה, בהתבוננות". "הולדת הקליניקה" הוא המשך למחקרו על תולדות השיגעון, בהרחיבו את הניתוח של מושגי רפואת הנפש אל מושגי הרפואה בכלל, ובבחינתו כיצד ומתי הם הופיעו, ומה איפשר את הופעתם. בניגוד לסקירה של תולדות השיגעון, שהשתרעה על-פני כמה מאות שנים, עוסק "הולדת הקליניקה" רק בתקופה שמתחילה בסוף [[המאה ה-18]] ותחילת [[המאה ה-19]]. בשנים אלו, טוען פוקו, עם הופעת ה[[אנטומיה]] [[פתולוגיה|הפתולוגית]] כשדה מחקר, זיהתה ה[[רפואה]] את עצמה כפרקטיקה וכ[[מדע]]. ארגון מחדש של [[בית חולים|בתי-החולים]], תהפוכות בהוראת הרפואה, עיסוק בתאוריות מדעיות ו[[כלכלה|כלכליות]], כל אלו הובילו לתפנית ולהגדרה מחדש של הרפואה. נקודת המפנה התרחשה כאשר זוהתה התועלת בניתוח גופות לקידום הפרקטיקה הרפואית; כדי לגלות סימפטומים בדרגה עמוקה, היה על ה[[רופא]] לחפש את מקורם בתוך הגוף; "פִּתחו כמה גופות", מצטט פוקו את האנטומיסט הצרפתי קסאוויה בישָה (Bichat), "ותְּגָרְשּׁוּ באחת את החשיכה, שההתבוננות לבדה לא יכלה לגרש"; "הלילה החי", מסיק פוקו, "מסולק לנוכח אורו הבהיר של המוות".
שורה 37:
====תוניס====
לאחר שבן זוגו, דניאל דֵפֶר, הוצב ב[[תוניס]] במסגרת שירות צבאי, פוקו הצטרף אליו לשם בספטמבר [[1966]], השתקע בכפר בשם סידי בו סעיד, ולימד פילוסופיה ב[[אוניברסיטת תוניס]]. בהרצאה שנשא בעת ביקור קצר בצרפת ב-[[1967]], בכנס של החוג למחקרים ב[[אדריכלות]] - '''"מרחבים אחרים"''' (''Des
באותה תקופה כתב את '''[[הארכאולוגיה של הידע]]''', (שיצא לאור בשנת 1969, עם שובו לצרפת) - רפלקסיה מתודולוגית על עיקר עבודתו עד אז, הכוללת ניתוח שיטתי של מושג ה[[שיח (מדעי החברה)|שיח]] שבמרכזה, ושל אופי החקירה ההיסטורית שמושג זה מאפשר ומחייב. חוקרי פוקו רואים ב'''ארכאולוגיה של הידע''' נקודת מפנה בהגותו, דרכה ניתן לערוך חלוקה בין "פוקו המוקדם" ל"פוקו המאוחר", בין מחקר ארכאולוגי בעיקרו, שעורך סקירות היסטוריות רחבות במבט מכליל, מעט מלמעלה, לבין מחקר [[גנאלוגיה|גנאלוגי]], שמנסה לפעול במציאות החברתית של זמנו, ולעשות שימוש פוליטי בהיסטוריה ובפילוסופיה.
שורה 59:
====פעילות פוליטית נוספת====
מעבר לעיסוקו בבתי-הסוהר היה פוקו מעורב בעוד מספר עניינים פוליטיים; בנובמבר [[1971]], בעקבות [[רצח]] של צעיר [[אלג'יריה|אלג'יראי]] בשכונת "
בדצמבר [[1972]], בעקבות מותו בנסיבות חשודות של פועל אלג'יראי בתחנת ה[[משטרה]], הצטרף פוקו להפגנה בלתי-חוקית יחד עם עוד כמה עשרות אנשים. לאחר שהתעמת עם השוטרים נעצר פוקו ונלקח למסדר זיהוי בתחנת המשטרה. ב-1973 השתתף בייסוד היומון "[[ליברסיון]]", ה[[עיתון]] החדש של השמאל.
שורה 73:
===קולז' דה פראנס===
[[קובץ:College de France 20100803.jpg|שמאל|ממוזער|250px|חצר הקולז' דה פראנס בפריז]]
פוקו כיהן ב[[קולז' דה פראנס]] משנת 1970 ועד מותו ב-1984. עם כניסתו ביקש לשנות את שם הקתדרה לפילוסופיה שקיבל ל"קתדרה להיסטוריה של מערכות חשיבה". הרצאת הבכורה שלו בקולז', אותה נשא ב-[[2 בדצמבר]] תחת הכותרת '''[[סדר השיח]]''' (''L'ordre du
הרצאה זו הפכה ל"טקסט מפתח" עבור פרשני פוקו, שכן הוא עוסק בה, בפעם הראשונה באופן מושגי ושיטתי, בשאלות של כוח ושליטה, ומנתח את הממד החומרי והפרקטי של השיח, ואת המבנה שלו כזירה של יחסי כוח; "מה כל כך מסוכן", שואל פוקו, "בעובדה שאנשים מדברים, ושדיבורם מתרבה במהירות? מה הסכנה שבכך?... אני מניח שבכל חברה ייצור השיח הנו בו בזמן נשלט, נבחר, מאורגן ומופץ בהתאם למספר מסוים של פרוצדורות, שתפקידן להסיט את כוחותיו וסכנותיו, להתמודד עם אירועים לא צפויים, לחמוק מחומריותו הכבדה והאימתנית".
שורה 87:
בשנים הראשונות התמקד פוקו במשפט, חוק וענישה. ב-1973 פרסם את הספר '''אני, פייר ריבייר''', שעסק בצעיר שעמד למשפט בתחילת המאה התשע־עשרה על רצח אמו, אחותו ואחיו. הספר עסק בקשר שבין פסיכיאטריה ומשפט פלילי. המקרה של ריבייר נבחר כמקרה מבחן, על בסיס הודאתו הכתובה על פשעו, ובגלל החומר התיעודי הרב שנכתב אודותיו. "מסמכים כאלו..." כותב פוקו בהקדמה, "מספקים חומר לבחינה מקיפה של האופנים בהם מעוצב ופועל ידע מסוג מסוים (כלומר, ידע רפואי, פסיכיאטרי, פסיכולוגי) ביחס למוסדות ולתפקודים החקוקים בהם (כלומר, החוק ביחס למומחה, לנאשם, לפושע המשוגע, וכדומה). הם נותנים לנו מפתח ליחסי הכוח, השליטה, המאבק, שמתוכם מופיעים ופועלים שיחים (''discourses''), ובכך מספקים חומר לניתוח פוטנציאלי של שיח...שיכול להיות הן טקטי והן פוליטי, ולכן אסטרטגי"{{הערה|Présentation, ''Moi, Pierre Rivièr'', also in: Eribon, ''Foucault'', p. 234-5|כיוון=שמאל}}.
לאחר שנתיים, ב-[[1975]], פרסם פוקו את ספרו "'''[[לפקח ולהעניש]]'''" (''Surveiller et
כשנה וחצי לאחר מכן, ב-[[1976]], פרסם פוקו את הראשון מבין כרכי '''תולדות המיניות''': "'''[[תולדות המיניות - הרצון לדעת|הרצון לדעת]]'''" (''Histoire de la sexualité, vol. 1 : La volonté de savoir''). פוקו שאף לערוך מחקר מקיף על המיניות זמן רב לפני הפרסום, וכל העת אסף לשם כך חומרים. על רקע [[מאי 1968|מהומות הסטודנטים של 1968]], ואידאולוגיות השחרור המיני שהבטיחו, קיבל המחקר משנה חשיבות. תולדות המיניות, בדומה ל"לפקח ולהעניש", הוא מחקר על "כוח" ועל האופנים בהם הוא מופעל בחברה. בעבודתו על בתי-הסוהר הראה פוקו כיצד חוצה הכוח את החברה כולה באמצעות תהליכים "[[דיסציפלינה|דיסציפלינאריים]]" שממשמעים ומרסנים את הגוף. במחקר הנוכחי חקר הפילוסוף את המתקנים והעזרים אשר קישרו את המיניות למנגנונים ולרשתות של כוח. אך פוקו אינו מנסח עוד "היפותזה דכאנית", אשר מוכיחה עד כמה מדוכאת, מושתקת ומודחקת המיניות בחברה המערבית, אלא מעמיד אותה במבחן: "השאלה שברצוני להציג איננה מדוע אנו מדוכאים, אלא מדוע אנו אומרים, בלהט כה גדול, במרירות כה רבה כנגד העבר הקרוב ביותר שלנו, כנגד ההווה שלנו וכנגד עצמנו, שאנו מדוכאים?"{{הערה|'''תולדות המיניות - הרצון לדעת''', עמ' 11}} דרך עיסוק בטכניקות של וידוי (דתי, פסיכיאטרי, פסיכולוגי, פדגוגי), והפיכת הווידוי מפרקטיקה דתית לפרקטיקה מדעית, בוחן פוקו את כינון הסובייקט (''subject'') המודרני - על כפל המשמעות של המונח - כנָתִין מוכנע וכפּרט ייחודי.
שורה 162:
===ספרים שתורגמו לעברית===
* '''[[תולדות השיגעון בעידן התבונה]]''', ירושלים: כתר [1972 [[הוצאת גלימר|Gallimard]]], תרגום: [[אהרן אמיר]].
* '''[[הולדת הקליניקה]]: ארכאולוגיה של המבט הרפואי''', [
* '''המלים והדברים: ארכאולוגיה של מדעי האדם''', [Les mots et les choses, Gallimard, 1966] תל אביב-יפו: רסלינג, 2011, מצרפתית: אבנר להב.
* '''[[סדר השיח]]''', [1971 Gallimard] תל אביב-יפו: [[הוצאת בבל|בבל]], 2005, מצרפתית: נעם ברוך.
שורה 176:
* '''ריימון רוסל''' (''Raymond Roussel'', Paris: Gallimard, 1963)
* '''זו איננה מקטרת''' (''Ceci n'est pas une pipe'', Fata Morgana, Fontfroide-le-Haut, 1973,).
* '''[[לפקח ולהעניש]]''' (''Surveiller et punir :
* '''תולדות המיניות: שלושת בחלקים''' (''Le Souci de soi'', Paris: Gallimard, 1984)
* '''אמירות וכתבים''' (''Dits et écrits'', vol. 1 : 1954-1975, vol. 2 : 1976-1988, Gallimard, coll. « Quarto », Paris, 2001)
שורה 217:
* Deleuze, Gilles, ''Foucault'', trans. and ed. by Sean Hand, Minneapolis: University of Minnesota Press, 1988
* Eribon, Didier, ''Michel Foucault'', trans. by Betsy Wing, Cambrigge, Mass.: Harvard University Press, 1991
* Eribon Didier, ''Insult and the Making of the Gay Self'' (Duke University Press, 2004). השליש האחרון של הספר מוקדש לחייו
* Dreyfus, H. and Rabinow, P., ''Michel Foucault: Beyond Structuralism and Hermeneutics'', Brighton: Harvester, 1982
* Rabinow, Paul (ed.), ''The Foucault reader : An introduction to Foucault’s thought, with major new unpublished material'', New York : Pantheon Books, 1984
|