רחוב ירושלים (חיפה) – הבדלי גרסאות

* בית מס' 5 – בית אליהו{{הערה|[[1877]], [[איסטנבול]] - [[1 בספטמבר]] [[1944]], [[י"ג באלול]] [[תש"ד]].}} ושרה (לבית קראוזה){{הערה|נפטרה [[29 בינואר]] [[1971]] ג' שבט תשל"א (תאריכי הלידה והפטירה על פי הרשום על קברם ב[[בית הקברות חוף הכרמל]] ובאתר חברה קדישא חיפה).}} מזרחי. אליהו מזרחי למד ב[[מקוה ישראל]] וב[[צרפת]]. לאחר מספר התיישבויות בגליל{{הערה|1=שמואל יזרעלי, '''היה זה או חלמתי חלום''', [[הוצאת כנרת]], 2003, פרק ז'; ניתן לקרוא גם [http://www.seo-tochen.co.il/?p=793 כאן].}} וניסיון להקים משק ב[[כנרת (מושבה)|כנרת]]{{הערה|{{ynet|נדב מן|100 שנה להקמת כנרת - חלק ב'|3611544|24 בנובמבר 2008}},}} קיבל מזרחי מגיסו, [[אליהו קראוזה]], את משימת [[ייעור]] [[הנגב]] על מנת לגדל ירק לנוי ולמאכל{{הערה|מרדכי נאור (עורך), '''יישוב הנגב, 1900–1960: מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר''', ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשמ"ו 1985, עמ' 33.}}. לשם כך הוענקו לו ולצמד סגניו, בר-כוכבא מאירוביץ{{הערה|לימים מנהל מחלקת הים והדיג ב[[הסוכנות היהודית|סוכנות היהודית]] (דניאלה רן, '''בין ספינה לרציף: תולדות לשכת הספנות הישראלית 1932–1982''', חיפה: [[הוצאת פרדס]], ולשכת הספנות הישראלית, תשס"ח 2008, עמ' 54).}} ו[[זרובבל חביב|זרובבל לובמן]]{{הערה|עוד על קשרי המשפחות של מאירוביץ ולובמן ראו ב [http://www.gen-mus.co.il/ אלבום המשפחות] - [[מוזיאון ראשון-לציון]].}}, דרגות קצונה ב[[הצבא העות'מאני|צבא העות'מאני]]. בעזרת מינוי זה גייס יהודים צעירים כ"עובדי כפייה" כדרך למילוט משירות צבאי מלא{{הערה|שמעון רובינשטיין (ההדיר), [http://www.kkl.org.il/files/HEBREW_PICTURES/gilayon_yaar/krauza.pdf התזכיר של אליהו קראוזה, מנהל "מקוהמקווה ישראל", לג'מאל פשה בדבר האפשרויות החקלאיות בנגב ובסיני (12.9.1915)], '''יער''' (כתב-עת ליער, חורש וסביבה) 8 (2006), 3–8.}}. על פועלו במסגרת משרה זו קיבל מזרחי [[אותות ועיטורים צבאיים|מדליה]] מאת [[התקופה העות'מאנית בארץ ישראל|השלטונות]]. בזכות היכרותו של מזרחי עם הממשל הוא היווה צינור שדרכו [[שוחד|שיחדו]] אנשי [[ניל"י]] גורמים טורקיים על מנת לשחרר את [[אבשלום פיינברג]]{{הערה|[[אביעזר גולן]], ניל"י, בתוך '''לוחמי החופש בישראל''', [[הוצאת ש. פרידמן]], תל אביב, תשט"ו, עמ' 157. עדות [[יוסף לישנסקי]]: [[יעקב יערי-פולסקין]], '''מרגלים או גיבורי המולדת''', הוצאת שומרון, 1930, עמ' 103.}} ואחר כך את בן דודו [[נעמן בלקינד]]{{הערה|עוד על הפרשה ראו: [[שמואל כץ (חבר הכנסת)|שמואל כץ]], '''הרשת: ההגדה לבית אהרנסון''', [[משרד הביטחון – ההוצאה לאור]], 2000, עמ' 295.}}. אי-שחרורו של בלקינד גרם להאשמתו של מזרחי בלקיחת השוחד לכיסיו על ידי חלק ממקורבי בלקינד{{הערה|למשל, עדות איתן בלקינד לבלהה ואורי שרפמן שנמסרו ל[[בית יגאל אלון|ארכיון יגאל אלון]] ב[[גינוסר]].}}, עם חשיפת מחתרת ניל"י [[נפילתה של ניל"י#בכלא בדמשק|נידון למאסר]]{{הערה|[[אליעזר ליבנה]], ד"ר [[יוסף נדבה]], יורם אפרתי, '''ניל"י: תולדותיה של העזה מדינית''', [[הוצאת שוקן]], מהדורה ב, 1980, עמ' 350; וראו שם אזכורים על הממשקים של מזרחי עם ניל"י.}} בחשד לסיוע, נמלט ממאסרו{{הערה|שם=לוי|נסים לוי ויעל לוי, '''רופאיה של ארץ ישראל 1799–1948'''; עריכת תוכן, עיצוב וסדר: חדוה רוקח, [[איתי בחור]], זכרון יעקב: איתי בחור - הוצאה לאור, 2008, (ראו שם עוד על בנם, ד"ר אהרון מזרחי).}}. עבר לחיפה ב-[[1919]] והיה ל[[קבלן]] מצליח אשר בנה בתים רבים בעיר{{הערה|שלט מטעם הוועדה לשילוט היסטורי על הבניין.}} וגם את ביתו זה. מזרחי היה מראשי האופוזיציה לוועד הדר הכרמל{{הערה|{{עיתונות יהודית היסטורית 2|הארץ|HARETZ||חיפה|1927/06/21|00406}}}} בטענה שהוועד לא ניהל את כספי המיסים כראוי.