הרפתקאותיהם של שרלוק הולמס ודוקטור ווטסון: כלבם של בני בסקרוויל – הבדלי גרסאות

העלילה מתרחשת בשנת 1889.<ref>הכיתוב בפתיחת הסרט מתאר "שנת [[1884]]". עם זאת האירועים בפועל, לדברי ווטסון מתרחשים חמש שנים מאוחר יותר.</ref> אל שרלוק הולמס וד"ר ווטסון מגיע ד"ר מורטימר, שביקר בדירתו של הבלש יום קודם בהיעדרו ושכח את המקל שם. מורטימר מספר על אגדת כלב גיהנום שרודף אחרי משפחת בסקרוויל מ[[דבון (מחוז)|דבונשייר]] כבר מאות שנים ומדווח על מותו המסתורי של סר צ'ארלס בסקרוויל, הבעלים של אחוזת הול בסקרוויל. העיתונים כותבים כי מותו של צ'ארלס בסקרוויל נגרם כתוצאה מהתקף לב, אך מורטימר אינו מאמין לשום דבר מדבריהם, שכן לא רחוק מגופת הנפטר הוא מצא עקבות של כלב ענק. יותר מכל, הרופא מודאג מהנרי בסקרוויל, האחיין והיורש היחיד של בסרוויל הול, שהגיע זה עתה מקנדה. סר הנרי מבקר את הולמס ובווטסון. הוא הצליח לאבד מגף חדש וקיבל פתק אנונימי: <blockquote> "אם התבונה והחיים יקרים לכם, התרחקו מהביצות הכבולות." </blockquote> סר הנרי התמים לא חושד בדבר והולמס, ווטסון ומורטימר המודאגים מכניסים את סר הנרי למלון. בתצפית על בסקרוויל הבחינו הולמס ווטסון כי בעת התבוננותם ביורש, נעל אחרת, ישנה, של סר הנרי נעלמה מהמלון. בהתקף זעם, הנרי שורף את המגף שנותר.

 

 

עד מהרה סר הנרי מארח מסיבה כדי לחגוג את הגעתו, כאשר ד"ר מורטימר ובני סטייפלטון מוזמנים. הנרי מתאהב בבריל. אחרי הערב, סר הנרי ווטסון השיכורים היטב עוקבים אחר ברימור. הוא, כמו תמיד, הלך עם נר ומשום מה הבזיק דרך החלון כמסמן למישהו בחוץ. ווטסון והנרי רואים מישהו מאיר מאחור. הבעלים, שהחליט שזה סימן רע מבחינתו, מוכן לפטר את ברימור. אליזה מנטרלת את המצב בכך שהיא מספרת כשאחיה מסתתר בביצות – הרוצח סלדן, אסיר נמלט; בני הזוג ברימור האכילו אותו בסתר, והסימון שהמשרת הראה פירושו שהאוכל מוכן ויובא בקרוב.