המגויסים האשורים – הבדלי גרסאות

האשורים סבלו מאוד כמיעוט אתני מובחן בעיראק, כאשר היחסים בינם ובין הכורדים והמוסלמיםוהערבים היו גרועים מאוד מלכתחילה. כל עוד שלט הצבא הבריטי בעיראק, והאשורים היו בני חסותו, הצליחו האשורים לשרוד, כאשר המגויסים האשורים נתפסו לא פעם כזרועו של המשטר כנגד האוכלוסייה המקומית. ב-[[1932]] קיבלה עיראק עצמאות מלאה והצטרפה ל[[חבר הלאומים]]. על פי [[ההסכם האנגלו-עיראקי (1930)]], עזב הצבא הבריטי את עיראק, ונותר בשני בסיסי RAF גדולים, בשועיבה, ליד [[בצרה]] וב[[חבניה]] שליד [[בגדאד]]. המגויסים האשורים הרכיבו את כוח האדם ששמר על בסיסים אלו, אך הצבא היבשתי הבריטי שהיווה את המחסום מפני מעשי טבח במיעוטים, עזב את המדינה. באוגוסט [[1933]] הדרדרו העניינים לכלל מרידה אשורית, שדוכאה על ידי הצבא במעשי טבח, שכוונו כנגד האוכלוסייה האזרחית, ובוצעו הן על ידי הצבא העיראקי, והן על ידי האוכלוסייה הכורדית והמוסלמית המקומית.{{הערה|שמעוני, עמ' 185}} מבין מעשי הטבח זכור ביותר [[טבח סימל]] באוגוסט 1933, מסע הרג שהתחולל ב-63 כפרים במחוזות [[דהוכ]] ו[[נינוה (מחוז)|נינוה]] והוביל לרציחתם של כ-3000 אזרחים אשורים.