אראם חאצ'טוריאן – הבדלי גרסאות

מעמדו של חאצ׳טוריאן התייצב במהירות יחסית, וכבר לפני תום 1948 קיבל שבחים על המוזיקה שהלחין ל[[סרט ביוגרפי]] על אודות [[ולדימיר איליץ' לנין|לנין]]. אף על פי כן רוב היצירות שהביאו לידי פרסומו הולחנו לפני 1948, ולאחריה רק מעטות התפרסמו בקנה מידה נרחב. יצירתו הבולטת ביותר לאחר 1948 היא בלא עוררין הבלט "[[ספרטקוס (בלט)|ספרטקוס]]" (שקטע האדג׳ו מתוכו מוכר לרבים ממוזיקת הפתיחה ל[[סדרת טלוויזיה|סדרת הטלוויזיה]] "[[קו אונידין]]"), משנת [[1954]]. אף כי אין ספק שהביקורת הגסה שהוטחה בו השפיעה במידת מה על תפוקתו של חאצ׳טוריאן (הוא לא הלחין עוד [[סימפוניה|סימפוניות]], אחרילאחר שהסימפוניה השלישית שלו גונתה בחריפות והוגדרה פורמליסטית), אפשר לזקוף את הירידה בהיקף היצירה ובאיכותה גם לחובת הזמן שהוא נאלץ להשקיע הן בהוראה הן בניצוח על יצירותיו (דבר שהחל לעשות משנת [[1950]] ועד סמוך למותו).

מקצת יצירותיצירותיו של חאצ׳טוריאן הוקלטו בניצוחו. המפורסמת משלוש הסימפוניות שלו, הסימפוניה השנייה, שהולחנה בשנת [[1943]] (וכינויהּ "סימפוניית הפעמון") לציון 25 שנים ל[[מהפכת אוקטובר]], הוקלטה כמה פעמים בניצוח המלחין (הן באולפן הן בקונצרט), בין השאר עם [[התזמורת הפילהרמונית של וינה]]. הסימפוניה הראשונה המוקדמת והזנוחה יחסית זכתה להקלטה נדירה בניצוחו, מקונצרט בשנת [[1975]]. אין בנמצא הקלטה של חאצ׳טוריאן מנצח על הסימפוניה השלישית שלו, כנראה בשל מהלך האירועים העגום שבא לאחר הלחנתה. הסימפוניה השלישית שופעת בומבסטיות וכתובה להרכב נגנים עצום, ובו מלבד תזמורת גדולה ו[[עוגב]] גם הרכב של חמש עשרה [[חצוצרה|חצוצרות]]. היא הולחנה לציון 30 שנים למהפכת אוקטובר. למרות הטון הפשטני והלאוהבלתי מאתגר מבחינה אומנותית, היא לא נתחבבה על הממסד המוזיקלי הסובייטי ובהמשךולאחר זמן קצר גונתה קשות והוגדרה "פורמליסטית" — כינוי שהשתמשו בו בדרך כלל כדי לגנות מוזיקה אומנותית שאינה פונה אל ההמונים (כגון מוזיקה [[דיסוננס|דיסוננטית]] מדי, [[הרמוניה אטונאלית|אטונלית]] או [[שיטת שנים-עשר הטונים|דודקפונית]]).

את ה[[קונצ'רטו|קונצ׳רטו]] של חאצ׳טוריאן ל[[כינור]] (משנת [[1940]]) ניגנו כנרים מפורסמים רבים, ובהם [[דוד אויסטרך]] (שלכבודו הולחנה היצירה, ואחרי כן הוקדשה לו) ו[[לאוניד קוגן]]. שניהם הקליטו את היצירה בניצוח חאצ׳טוריאן. ליצירה זו יש שתי [[קדנצה (סולו)|קדנצות]] אפשריות בפרק הראשון – של המלחין או של אויסטרך עצמו (באישורו של חאצ׳טוריאן). גרסה ל[[חליל]] הותקנה בידי [[ז'אן-פייר רמפל|ז׳אן־פייר רמפל]] בשנת [[1968]]. הוא ביקש מן המלחין לכתוב יצירה לכלי, ובתגובה הזמין אותו חאצ׳טוריאן לערוך את תפקיד הסולו של הכינור ולהתאימו גם לחליל. רמפל עשה כן והכניס שינויים מעטים, מתוך רצון לשמור על המקור ככל האפשר אך בה בעת גם לערוך מקטעים שלא התאימו מבחינה טכנית לכלי כחליל (מיתרים כפולים, למשל). כמו כן הלחין רמפל קדנצה חדשה לפרק הראשון. תפקיד התזמורת נשאר בלא שינוי. גרסאות אלטרנטיביותחלופיות לחליל הותקנו הן בידי [[ג'יימס גולוויי|ג׳יימס גולוויי]] הן בידי [[פטריק גלואה]]. בתחילת שנות ה־2000 התפרסמה הקלטה מסחרית של החלילן השווייצרי [[עמנואל פהו]], אשר בחר לנגן את היצירה בגרסתו של רמפל.

את הקונצ׳רטו של חאצ׳טוריאן ל[[פסנתר]] (משנת [[1936]]), שזיכה אותו בפעם הראשונה בהכרה ובמוניטין בינלאומיים, ניגנו כמה פסנתרנים גדולים, ובהם [[לב אובורין]] (מקבל ההקדשה), [[ויליאם קאפל]], [[מורה לימפאני]] ו[[אליסיה דה לרוצ'ה|אליסיה דה לרוצ׳ה]]. בין הפסנתרניםההקלטות של הפסנתרנים בני זמננו בולטבולטת בייחודובייחודה הביצועההקלטה ה'פראיפראית' של [[ז'אן איב טיבודה|ז׳אן־איב טיבודה]], עם [[תזמורת פריז]] בניצוחו של [[קזוקי ימאדה]]. הקונצ׳רטו ל[[צ'לו|צ׳לו]], שהולחן בשנת [[1946]], לא נחל הצלחה דומה להצלחה של שני קודמיו. למרות התזמור העשיר והמלודיות העממיות האקזוטיות (שהיו סממן היכר גם בשני הקונצ׳רטי שקדמו לו), יצירה זו לא נתקבלה יפה. לאחר הבכורה (בנגינת הצ׳לן [[סביאטוסלב קנושביצקי]], מקבל ההקדשה) ניגנוה עוד צ׳לנים אחדים, אך היא לא זכתה לפופולריות מתמשכת. סיבות אפשריות שונות הוצעו לאי־הצלחתה, ושתי הסיבות הנפוצות הן ההוקעה הציבורית של חאצ׳טוריאן (בהובלת [[אנדריי ז'דאנוב|ז׳דאנוב]]) כשנה וחצי לאחר הלחנת הקונצ׳רטו, וכן הועלתה טענה כי העושר המלודי של היצירה אינו משתווה לעושר המלודי של הקונצ׳רטו לכינור, שהיה ועודנו הפופולרי ביותר משלושת הקונצ׳רטי. בשנים האחרונות זכה הקונצ׳רטו לצ׳לו לעדנה מחודשת, ויש כמה הקלטות מסחריות מודרניות שלו בנגינתם של צ׳לנים ידועי שם ובהם [[רפאל וולפיש]], [[דמיטרי יבלונסקי]] ו[[דניאל מילר-שוט|דניאל מילר־שוט]].

בשנות השישים הלחין חאצ׳טוריאן שלושה קונצ׳רטי חדשים לשלושת הכלים האלה – לכבוד סולנים אחרים. הכינוי שנתן ליצירות החדשות לא היה קונצ׳רטו, אלא קונצ׳רטו־רפסודיה. חאצ׳טוריאן הסביר ואמר שאומנם תפקיד הסולן וירטואוזי כבקונצ׳רטו סטנדרטי, אך עם זה הוא לירי וחופשי יותר. שלוש היצירות האלה מתאפיינות בקדנצה סולנית שמופיעה כבר בפתיחתן. תחילה הלחין חאצ׳טוריאן את הקונצ׳רטו־רפסודיה לכינור ולתזמורת, בשנת [[1961]]. לאוניד קוגן, שניגן היטב את הקונצ׳רטו לכינור של חאצ׳טוריאן (שנכתב עשרים שנה קודם לכן), קיבל בהזדמנות זו את ההקדשה מן המלחין. היצירה נוגנה בפעם הראשונה ב[[נובמבראוקטובר]] [[1962]]. קוגאן היה הסולן, והמנצחועל היההתזמורת ניצח [[קירילישראל קונדראשיןגוסמן]]. הצ׳לן המפורסם [[מסטיסלב רוסטרופוביץ'|מסטיסלב רוסטרופוביץ׳]] ביקש מחאצ׳טוריאן מוזיקה לכלי, כדרך שנהג לבקש או להזמין מוזיקה ממלחינים רבים באותה תקופה, כדי להעשיר את הרפרטואר הקונצרטי לצ׳לו (נראה שאף על פי כן רוסטרופוביץ׳ מעולם לא ניגן מעולם את הקונצ׳רטו של חאצ׳טוריאן משנת 1946). בקשה זו הניבה בשנת [[1963]] את הקונצ׳רטו־רפסודיה לצ׳לו ולתזמורת, ויש כמה הקלטות של רוסטרופוביץ׳ ליצירה (וגם הקלטה ב[[וידאו|ווידאו]]), בין השאר בניצוח המלחין. ובשנתבשנת [[1968]] הושלם הקונצ׳רטו־רפסודיה לפסנתר ולתזמורת והוקדש לפסנתרן הצעיר [[ניקולאי פטרוב]], זוכה מדליית הכסף בתחרות הפסנתרנים הראשונה על שם [[ואן קלייברן]] (בשנת 1962). בדומה לקונצ׳רטו־רפסודיה לצ׳לו, גם יצירה זו הוקלטה בניצוחו של חאצ׳טוריאן, עם פטרוב בפסנתר. יש הקלטה של השניים גם לקונצ׳רטו משנת 1936, מקונצרט חי כשנה לפני מותו של חאצ׳טוריאן. שלושת הקונצ׳רטי־רפסודיות, אף על פי שהולחנו לכבוד נגנים מפורסמים והוקדשו להם, לא נחלו הצלחה דומה להצלחה שזכו לה מקביליהם הקונצ׳רטנטיים משנות ה־30 וה־40.