כשרות צהר – הבדלי גרסאות

[[חוק איסור הונאה בכשרות]] אוסר על בתי עסק להציג עצמם בכתב ככשרים ללא אישור מאת אחד הגורמים המוסמכים מטעם [[הרבנות הראשית לישראל]]. החוק אינו אוסר הנפקת תעודות כשרות מטעם ועדי כשרות פרטיים, אך רק אם בית העסק מחזיק גם בתעודה רשמית מטעם הרבנות המוסמכת. חוק זה מקנה לרבנות את המונופול על הענקת תעודות כשרות, אך במקרים רבים הוא מופר, לעיתים בטענה כי הרבנות דורשת מחירים מופקעים עבור שירותיה ונאכפת בה פרשנות קפדנית מדי של דיני הכשרות וההלכה.

 

 

בעקבות עתירה ל[[בג"ץ]] של שני בעלי מסעדות שביקשו לאפשר להם להציג את מסעדותיהם ככשרות, אף כאשר אין בידיהם תעודת הכשר מטעם הרבנות הראשית או לחלופין לקבוע שסעיף 3(א) ל[[חוק איסור הונאה בכשרות]] בטל, השיב [[היועץ המשפטי לממשלה]], [[יהודה ויינשטיין]], כי החוק אינו אוסר על בתי עסק להציג תעודות כשרות מטעם גוף שאינו הרבנות, כל עוד ההצהרה היא רק על השגחת אותו גוף ולא שהאוכל כשר. ביוני [[2016]] דחה בג"ץ את העתירה, אך קבע כי פסק הדין יחול במשך שנתיים בלבד ובתקופה הזו המערכת מחויבת לשנות את הזיקה בין משגיחי הכשרות ובין המסעדות כך שהמשגיחים לא יהיו יותר כפופים למסעדות. בעקבות פסק הדין שונה נוסח התעודה שמעניק ארגון ארגון "השגחה פרטית".