הבדלים בין גרסאות בדף "גזרות ת"ח–ת"ט"

לזכר האבל הכבד גזרו הרבנים איסורים על שמחות ותלבושות מפוארות. נאסר ללבוש בגדי משי וקטיפה למשך שלוש שנים; נאסר על הנשים להתקשט בשרשראות זהב ובמרגליות במשך שלוש שנים; ונאסר לשורר בכלי זמר בשמחות למשך שנה, למעט שעת ה[[חופה]]. והרשות ניתנה ביד מנהיגי כל קהילה להאריך את תוקף האיסורים למשך שנים נוספות.
 
בפברואר 1650 התאסף ועד ארבע הארצות בלובלין. שם נקבע יום [[כ' בסיוון]], יום [[עלילת הדם בבלואה|גזירת בלואישבלוייש]] ב-1177, והיום בו נפלה [[נמירוב]], כ[[תענית ציבור]] לזכר כלל המתים בת"ח-ת"ט. התחברו [[קינה|קינות]] ותפילות מיוחדות לאומרן ביום זה. הרב [[יום-טוב ליפמן הלר]] תיקן אז את קינת "אלה אזכרה בדמעות שליש" עבור הנספים. כן חוברו גם נוסחים שונים של תפלות [[אל מלא רחמים]], לאמרן בכ' סיווןבסיוון, ב[[יום הכיפורים]], בשבת שלפני [[חגי ישראל ומועדיו|חג]] ה[[שבועות]] וב[[שבת חזון]].
 
על אף אי-הדיוקים הרבים שבו, התקבע [[יוון מצולה]] בזיכרון ההיסטורי בשל איכות הכתיבה של הנובר; הוא יצא ביותר מעשרים מהדורות בכמה שפות, ונותר מקור עיקרי עד למאה ה-20. גזירות ת"ח ת"ט נזכרות בכמה יצירות ספרותיות בעברית. המוכרות שבהן: "[[העבד]]" מאת [[יצחק בשביס-זינגר]], "קידוש השם" מאת [[שלום אש]], "[[עיר ומלואה]]" מאת [[ש"י עגנון]], ה[[בלדה]] "בת הרב" מאת [[שאול טשרניחובסקי]], וביצירות נוספות כגון "בימי חמלניצקי: ציורים היסטוריים" מאת [[אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ]] (קרקוב: מוריה, תרס"ז), [[אייזיק מאיר דיק]] תרגם את ספרו של [[נתן נטע הנובר]] : "ספורי גזירות ת"ח ות"ט".