חוק הירושה – הבדלי גרסאות

ההליך המשמעותי ביותר בחוק הירושה הינו הליך התנגדות לצוואה, במסגרתו ניתן לעתור לבית המשפט לענייני משפחה בתובענה בה נטען כי אין לצוואה אותה מבקשים לקיים תוקף משפטי. התנגדות לקיום צוואה מתבררת כתביעה לכל דבר ועניין ובסיומה ניתן פסק דין הקובע אם אכן הצוואה תקפה או שמא היא פסולה,.

חוק הירושה אינו מכיל הגדרות מהותיות רבות, ולכן נזקקים בעלי הדין לפרשנות מרחיבה של בתי המשפט בדבר כוונתו של המחוקק. חוק הירושה נמנע במפתיע להגדיר מהי הירושה והוא מסתפק בהגדרת עיזבון בלבד, דבר שחייב את בתי המשפט לקבוע מהי ירושה על דרך האנלוגיה למול המושג עיזבון.

החוק מכיל התייחסות למושג של ידועים בציבור, במטרה להשוות בין מעמדו של בן זוג נשוי לבן זוג שאינו נשוי בהיבט של זכות הירושה, אך אינו מכיל תנאים ברורים להגדרת ידוע בציבור.

בהקשר של [[עילות התנגדות לצוואה]], החוק מציין רשימת עילות שבחלקה ערוכה בשפה בלתי ברורה, מצב אשר גורם בתורו לקושי בשימוש בעילות אלו בהליך התנגדות לצוואה. השפעה בלתי הוגנת מוגדרת גם כתחבולה,אך החוק אינו מגדיר מהי תחבולה.

בתי המשפט קבעו כי העילות המופיעות בחוק הירושה הן בגדר "רשימה סגורה", כך שלא ניתן לכאורה להתנגד לצוואה לפי עילות אחרות שהתפתחו בחלוף עשרות השנים ממועד חיקוקו. כך, החוק אינו מתייחס לעילות חדשניות לפסילת צוואה, אשר מופיעות בספרות המשפטית המודרנית כגון תחרות בלתי הוגנת בין יורשים שהינה עילה מתחום חוק עשיית עושר ולא במשפט, או פסילת צוואה בשל ניכור הורי והתעללות כלכלית של הזוכה בצוואה במצווה, במטרה להביאו לערוך צוואה כנגד רצונו האמיתי.