קרינת גמא – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ החלפות ( שתיאר ), סידור קטגוריות
שורה 4:
 
==גילוי קרינת גמא==
מקור קרינת הגמא הראשון שהתגלה היה בתהליך דעיכה רדיואקטיבי הנקרא דעיכת גמא. בסוג זה של דעיכה, גרעין מעורר פולט קרן גמא כמעט מיד עם היווצרותו. [[פול וילארד]], כימאי ופיזיקאי צרפתי, גילה את קרינת הגמא בשנת 1900, תוך כדי חקירה של קרינה הנפלטת מרדיום. וילארד ידע שהקרינה שתארשתיאר חזקה יותר מזו שתוארה בעבר כקרינת-רדיום. קרינה זו התייחסה ל[[קרינת בטא]], שצוינו לראשונה כ"רדיואקטיביות" על ידי [[אנרי בקרל]] בשנת 1896<ref>{{cite journal | last1 = Villard | first1 = P. | year = 1900 | title = Sur la réflexion et la réfraction des rayons cathodiques et des rayons déviables du radium | url = https://books.google.com/books?id=W1oDAAAAYAAJ&pg=PA1010 | journal = Comptes rendus | volume = 130 | pages = 1010–1012 }} See also: {{cite journal | last1 = Villard | first1 = P. | year = 1900 | title = Sur le rayonnement du radium | url = https://books.google.com/books?id=W1oDAAAAYAAJ&pg=PA1179 | journal = Comptes rendus | volume = 130 | pages = 1178–1179 }}</ref>, ו[[קרינת אלפא]] שהתגלו כצורה פחות חודרת של קרינה על ידי [[ארנסט רתרפורד]], בשנת 1899<ref>{{cite book|url=https://archive.org/details/radioactivityint00lann|title=Radioactivity: introduction and history|last=L'Annunziata|first=Michael F.|publisher=Elsevier BV|year=2007|isbn=978-0-444-52715-8|location=Amsterdam, Netherlands|pages=[https://archive.org/details/radioactivityint00lann/page/n77 55]–58}}</ref><ref>Rutherford named γ rays on page 177 of: E. Rutherford (1903) [https://books.google.com/books?id=otXPAAAAMAAJ&pg=PA177#v=onepage&q&f=false "The magnetic and electric deviation of the easily absorbed rays from radium"], ''Philosophical Magazine'', Series 6, vol. 5, no. 26, pages 177–187.</ref>.
 
באותה עת וילארד לא זיהה את השוני בקרינה זו מהקרינות הקודמות שהתגלו. מאוחר יותר, בשנת 1903, הקרינה של וילארד הוכרה כסוג שונה באופן מהותי מהקרינות שזוהו קודם לכן על ידי [[ארנסט רתרפורד]], והוא כינה את קרינת וילארד "קרינת גמא" בהמשך לקרינת בטא והאלפא שזיהה רתרפורד בשנת 1899. ה"קרינות" הנפלטות על ידי יסודות רדיואקטיביים נקראו לפי סדר עוצמת החדירה שלהן לחומרים שונים, תוך שימוש בשלוש האותיות הראשונות של האלף-בית היווני: קרינת האלפא החודרת פחות מבין שלוש הקרינות, ואחריה קרינת בטא, ולבסוף קרינת הגמא בעלת כושר החדירה הגדול ביותר. רתרפורד גם ציין שקרינת הגמא לא הוסטה על ידי שדה מגנטי, תכונה אחרת שהפכה אותה להבדיל מקרינת אלפא ובטא, לקרינה אלקטרומגנטית.
שורה 41:
 
{{הספקטרום האלקטרומגנטי}}
[[קטגוריה:גורמים מסרטנים]]
 
[[קטגוריה:הספקטרום האלקטרומגנטי]]
[[קטגוריה:גורמים מסרטנים]]
[[קטגוריה:רדיואקטיביות]]