|
|יצירות ידועות=
}}
'''אלינור קרוצ'י''' (נולדה ב-[[11 ביוני]] [[1971]]) היא [[צלם|צלמת]] [[ישראלית]]-[[אמריקאית]] (נולדה בירושלים וכיום חיה ויוצרת בניו יורק). צילומיה חושפים רגעים אינטימיים מהחיים המשפחתיים.{{הערה|שם=הערה מספר 20180721215545:0תמונה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4506678,00.html|הכותב=ליבמןטלי טליליברמן|כותרת=החיים כתמונה|אתר=ידיעות אמריקה באתר ynet4506678|תאריך=4 באפריל 2014|}}}}.
==ביוגרפיה==
אלינור קרוצ'י נולדה וגדלה בירושליםב[[ירושלים]]. כילדה וכנערה, קרוצ'י ניגנה על פסנתר, למדה משחק אצל [[ניסן נתיב]] ולמדה ריקוד באקדמיהבבית הספר התיכון של למחול[[האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים]]. החלה להתנסות לראשונה בצילום בגיל 15, כשנרשמה לחוג צילום ב[[מוסררה בית הספר הרב תחומי לאמנות וחברה ע"ש נגר|בית הספר מוסררה]] בירושלים ולמדה אצל [[אבי סבג]] (מייסד בית הספר), שבמהרה[[אבי זיהה את כישרונה וסייע לה למצוא את הכיוון שלהסבג]].{{הערה|{{קישורהארץ|יעל כללי|כתובת=https://www.haaretz.co.il/gallery/art/1.3411037|הכותב=גוטרייך אורון יעל|כותרת=פורצי גבולות: אמנים ישראלים שהצליחו מעבר לים|אתר=הארץ1.3411037|תאריך=21 בינואר 2011}}}}. בכתבתה של מריסה כץ (גלובס, 14 בנובמבר 2004) אומרת קרוצ'י על תחילת דרכה כצלמת: "נמשכתי לאמנויות, אבל לא הרגשתי שאני טובה במשהו במיוחד. ואז לקחתי את המצלמה של אבא שלי והתחלתי לצלם בעיקר את אמא שלי. מהר מאוד התאהבתי בצילום והרגשתי שאין עוד דבר כמו זה. פשוט אהבתי את זה מהרגע הראשון".
לאחר שירות צבאי במשרדב[[משרד הביטחון]] החלה ללמוד צילום באקדמיה לאמנות [[בצלאל]]. בין השאר למדה בבצלאל אצל [[שמחה שירמן]] ו[[יגאל שם טוב]]. בשנת 951995, מיד עם תום הלימודים בבצלאל, עזבה קרוצ'י את הארץישראל ועברה לניול[[ניו יורק]].{{הערה|שם=הערה מספר 20180721215545:1סודות|{{קישור כלליהארץ|כתובת=https://www.haaretz.co.il/misc/1.956422|הכותב=דליה קרפל דליה|כותרת=בלי סודות ובליבלי שקרים|אתר=הארץ1.956422|תאריך=29 במרץ 2004}}}} תערוכתה הראשונה הייתה בגלריית "ריקו-מארסקה" (Ricco-Maresca), חמישה חודשים בלבד לאחר שסיימה את בצלאל.{{הערה|שם=משפחה|{{גלובס|מריסה כ"ץ|למשפחה לא אכפת שמצלמים אותם, הם מרגישים מעניינים|853956|14 בנובמבר 2004}}}}
מאז שנת 2000 מלמדת צילום בבית הספר לאמנות חזותית (School of Visual Arts) בניו יורק, מאז 2001 משמשת כמרצה אורחת במרכז הבינלאומי לצילום (The International Center of Photography) בניו יורק ומאז 2004 משמשת כמרצה אורחת באוניברסיטתב[[אוניברסיטת הרווארד ]].{{הערה|שם= הערה מספר 20180721215545:2קרוצ'י| [http://www.imj.org.il/artcenter/newsite/he/?artist=קרוצ'י,%20אלינור&list=ק אלינור קרוצ'י ], באתר [[מרכז המידע לאמנות ישראלית ]], [[מוזיאון ישראל ]]}} .▼
בשנת 2001 זכתה בפרס ה"אינפיניטי לצלם הצעיר" של המרכז הבין - לאומי לצילום .{{הערה|שם= הערה מספר 20180721215545:3|סבג, אבי, ""The family of (wo)man, טקסט התערוכה באתר מוסררהקרוצ'י}} . ב-2002 קיבלה את אחד הפרסים המכובדים ביותר בעולם האמנות , [[מלגת גוגנהיים]], המוענק על ידי אחוות גוגנהיים. בשנת 2004 בתערוכת "פוטו" (Photo NY), תערוכת הצילום הבינלאומית בניו יורק, נבחרה קרוצ'י להיות אורחת הכבוד בערב הפתיחה של התערוכה .{{הערה|שם= הערה מספר 20180721215545:4|{{קישור כללי|כתובת=https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=853956|הכותב=כ"ץ, מריסה|כותרת=למשפחה לא אכפת שמצלמים אותם הם מרגישים מעניינים|אתר=גלובס|תאריך=14 בנובמבר 2004משפחה}} }}.▼מאז 1998 נשואה ל[[ערן בנדהיים]], נכדם של חלוצי הצילום הירושלמים [[חנה ואפרים דגני]]. גם הוא למד צילום בבצלאל, שנה מעליה, אך עשה הסבה מקצועית וכיום הוא בונה אתרים באינטרנט. ב-2004 נולדו לזוג תאומים{{הערה|שם=הערה מספר 20180721215545:1}}.
צילומיה מצויים באוספים הקבועים של מוסדות אומנות רבים, בכללם המוזיאון לאומנות מודרנית ([[המוזיאון לאמנות מודרנית|MoMa]]) {{כ}}{{הערה|שם=החיים|{{כלכליסט|רעות ברנע|החיים ברגע|3677429|3 בינואר 2016||0}}}}, מוזיאון ברוקלין לאומנות, ו"המוזיאון לפיין ארט", יוסטון{{הערה|שם= הערה מספר 20180721215545:3תערוכת}}. הייתה הצלםהצלמת הראשוןהראשונה אי פעם שהציגשהציגה [[צילום עירום ]] במוזיאוןב[[המוזיאון היהודי של ניו יורק|מוזיאון היהודי של ניו יורק ]], אחרי שעבודתה "ערן ואני 1998" נרכשה לאוסף הקבוע של המוזיאון .{{הערה|שם= הערהמשפחה}} מספרצילומיה 20180721215545פורסמו במגזינים שונים כגון "[[הניו יורקר]]", "[[ניו יורק (מגזין)|מגזין ניו יורק]]", "ווי אפרטור" ו"ארט ניוז".{{הערה|[http: 4//www.houkgallery.com/exhibitions/2014-03-27_elinor-carucci/ אלינור קרוצ'י], באתר גלריית אדווין הוק {{באנגלית}}}} .▼▲מאז שנת 2000 מלמדת צילום בבית הספר לאמנות חזותית (School of Visual Arts) בניו יורק, מאז 2001 משמשת כמרצה אורחת במרכז הבינלאומי לצילום (The International Center of Photography) בניו יורק ומאז 2004 משמשת כמרצה אורחת באוניברסיטת הרווארד{{הערה|שם=הערה מספר 20180721215545:2|אלינור קרוצ'י באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל}}.
בכתבתהמאז שלעזיבתה רעותאת ברנעישראל, (אתרהצליחה כלכליסטקרוצ׳י לבסס את מעמדה כאחת האמניות הישראליות המצליחות ביותר, 3ועם בינוארזאת 2016)לא זכתה להכרה דומה בישראל, בה הציגה תערוכות במספר גלריות קטנות.{{הערה|שם=תמונה}} קרוצ'י מתייחסתהתייחסה לקשר לישראל ואומרתואמרה: "אני רואה בעבודות שלי קשר ישיר לישראליות. הן אמנם לא עוסקות בפוליטיקה, שלרוב נחשבת כקשר הישראלי, אבל הן תוצאה ישירה לכך שישראל היא מקום כל כך משפחתי ולעובדה שאנחנו אנשים כל כך דרמטיים". {{הערה|שם=החיים}}▼▲בשנת 2001 זכתה בפרס ה"אינפיניטי לצלם הצעיר" של המרכז הבין - לאומי לצילום{{הערה|שם=הערה מספר 20180721215545:3|סבג, אבי, ""The family of (wo)man, טקסט התערוכה באתר מוסררה}}. ב-2002 קיבלה את אחד הפרסים המכובדים ביותר בעולם האמנות, המוענק על ידי אחוות גוגנהיים. בשנת 2004 בתערוכת "פוטו" (Photo NY), תערוכת הצילום הבינלאומית בניו יורק, נבחרה קרוצ'י להיות אורחת הכבוד בערב הפתיחה של התערוכה{{הערה|שם=הערה מספר 20180721215545:4|{{קישור כללי|כתובת=https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=853956|הכותב=כ"ץ, מריסה|כותרת=למשפחה לא אכפת שמצלמים אותם הם מרגישים מעניינים|אתר=גלובס|תאריך=14 בנובמבר 2004}}}}.
במרץ 2016 הציגה קרוצ'י תערוכת [[רטרוספקטיבה ]] ראשונה בארץבישראל, "The Family of (Wo)man", בגלריה החדשה של בית הספר לאמנות וחברה מוסררה על שם נגר, באוצרות של מנהל בית הספר - אבי סבג, שלימד אותה צילום בהיותה נערה. {{הערה|שם=תערוכת|תערוכת [https://www.musrara.co.il/carucci-exh "The family of (wo)man - Mini Retrospectiv"], באתר מוסררה בית הספר הרב תחומי לאמנות וחברה ע"ש נגר}}▼▲צילומיה מצויים באוספים הקבועים של מוסדות אומנות רבים, בכללם המוזיאון לאומנות מודרנית ([[המוזיאון לאמנות מודרנית|MoMa]]), מוזיאון ברוקלין לאומנות, ו"המוזיאון לפיין ארט", יוסטון{{הערה|שם=הערה מספר 20180721215545:3}}. הייתה הצלם הראשון אי פעם שהציג צילום עירום במוזיאון היהודי של ניו יורק, אחרי שעבודתה "ערן ואני 1998" נרכשה לאוסף הקבוע של המוזיאון{{הערה|שם=הערה מספר 20180721215545:4}}.
עבודותיה הוצגו בתערוכות רבות בעולם ביניהם במוזיאון MoMa לאמנות מודרנית, ממוסדות האמנות הנחשבים בעולם{{הערה|שם=הערה מספר 20180721215545:5|{{קישור כללי|כתובת=https://www.calcalist.co.il/consumer/articles/0,7340,L-3677429,00.html|הכותב=ברנע רעות|כותרת=החיים ברגע|אתר=כלכליסט|תאריך=3 בינואר 2016}}}} ופורסמו במגזינים שונים כגון "הניו יורקר", "ווי אפרטור","ארט ניוז" וה"ניו יורק טיימס מגזין".
מאז ומעולם היו מושאי הצילום של קרוצ'י האנשים בסביבתה הקרובה. תחילה צילמה בעיקר את הוריה ובהמשך גם את בן זוגה וילדיה. צילומיה אישיים ואינטימיים מאוד, אך עוסקים בדברים שהם גם אוניברסליים, כמו המורכבות של אימהות וגידול ילדים.{{הערה|שם=החיים}} קרוצ'י מקפידה על האינטימיות הזו על מנת להציף דברים שכואבים לה, מטרידים אותה, מעוררים בה מבוכה או רגשות, שהחשיפה עוזרת לה להתמודד אתם.{{הערה|שם=בטן|דפנה לוי, [https://thedaphna.wordpress.com/2009/10/10/%D7%A0%D7%95%D7%A8%D7%90-%D7%94%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%99%D7%A9%D7%AA%D7%99-%D7%91%D7%91%D7%98%D7%9F-%D7%A9%D7%9C%D7%99-%D7%90%D7%96-%D7%A6%D7%99%D7%9C%D7%9E%D7%AA%D7%99-%D7%90%D7%95%D7%AA%D7%94/ נורא התביישתי בבטן שלי, אז צילמתי אותה], בבלוג "המדור לאיבוד קרובים", 10 באוקטובר 2009}}
כשנשאלה על כך, אמרה קרוצ'י: "אני מצלמת דווקא דברים שאני לא ממש מרגישה בנוח אתם, כדי לשתף בזה אחרים, את כל מי שרואה את התמונות שלי, ולשים את הדברים ככה, בגלוי על השולחן. אחרי שאני מראה לזרים את כל מה שאני לא שלמה אתו, פתאום יותר קל לי, כאילו אין צורך להסתיר יותר".{{הערה|שם=בטן}}
קרוצ'י הוציאה לאור ארבע יצירות מונוגרפיה - "קרוב יותר" (2002), "יומנה של רקדנית" (2005) "אמא" (2014){{הערה|שם=הערה מספר 20180721215545:3}}ו"אמצע החיים" (מידלייף) (2019).
עוצמת העשייה של קרוצ'י טמונה בטווח התנועה מהאישי לקולקטיבי- הצופים בצילומיה נחשפים לסודותיה, למקומות ורגעים אינטימיים הטעונים בקונפליקט בין המותר לבין האסור וחווים את הסיפור האישי שלהם דרך הסיפור הפרטי שלה.{{הערה|שם=תערוכת}}
מאז ומעולם היו מושאי הצילום של קרוצ'י האנשים בסביבתה הקרובה. תחילה צילמה בעיקר את הוריה ובהמשך גם את בן זוגה וילדיה. צילומיה אישיים ואינטימיים מאוד, אך עוסקים בדברים שהם גם אוניברסליים, כמו המורכבות של אימהות וגידול ילדים{{הערה|שם=הערה מספר 20180721215545:5}}. קרוצ'י מקפידה על האינטימיות הזו על מנת להציף דברים שכואבים לה, מטרידים אותה, מעוררים בה מבוכה או רגשות, שהחשיפה עוזרת לה להתמודד אתם{{הערה|שם=הערה מספר 20180721215545:6|{{קישור כללי|כתובת=https://thedaphna.wordpress.com/2009/10/10/נורא-התביישתי-בבטן-שלי-אז-צילמתי-אותה/|הכותב=לוי דפנה|כותרת=נורא התביישתי בבטן שלי אז צילמתי אותה|אתר=בבלוג "המדור לאיבוד קרובים"|תאריך=10 באוקטובר 2009}}}}. בכתבתה של דפנה לוי (בבלוג "המדור לאיבוד קרובים", 10 באוקטובר 2009) קרוצ'י מתייחסת לכך ואומרת: " אני מצלמת דווקא דברים שאני לא ממש מרגישה בנוח אתם, כדי לשתף בזה אחרים, את כל מי שרואה את התמונות שלי, ולשים את הדברים ככה, בגלוי על השולחן. אחרי שאני מראה לזרים את כל מה שאני לא שלמה אתו, פתאום יותר קל לי, כאילו אין צורך להסתיר יותר". עוצמת העשייה של קרוצ'י טמונה בטווח התנועה מהאישי לקולקטיבי- הצופים בצילומיה נחשפים לסודותיה, למקומות ורגעים אינטימיים הטעונים בקונפליקט בין המותר לבין האסור וחווים את הסיפור האישי שלהם דרך הסיפור הפרטי שלה{{הערה|שם=הערה מספר 20180721215545:3}}.
== טכניקה ואופן עבודה ==
השאלה האם מדובר בצילומים מבוימים או בתיעוד אותנטי, מתבקשת ביחס לצילומיה של קרוצ'י{{הערה|שם=הערה מספר 20180721215545:0}}. היא נעה בין שני הקצוות האלו- לפעמים משתמשת בתאורה מלאכותית המפוזרת דרך קבע בחדרי הבית (פלאשים, פנסי תאורה חמה ועוד){{הערה|שם=הערה מספר 20180721215545:1סודות}}, ולפעמים משתמשת בתאורה הטבעית שבבית ומצלמת סיטואציה בלי הכנה מראש.{{הערה|שם=הערהתמונה}} מספרעל 20180721215545טכניקת הצילום שלה, העידה קרוצ'י:0 "חלק גדול של הצילומים קרובים ל'סנאפ שוט' בחשיבה, חלק הם סיטואציות שאני רואה ואחרי חמש דקות אני מבקשת לשחזר אותם בשביל המצלמה. אני לא ממציאה מצבים אבל לפעמים אני משחזרת תוך שאני לא מביימת את הסיטואציה באופן חריג מזו המקורית. לפעמים המצלמה היא תירוץ להיווצרותם של מצבים ואז מישהו אומר: בואו נשב יחד, בואי תתני לי נשיקה. אז יוצא שאני פועלת בשלושה מצבים, אני מתעדת, אני משחזרת ואני יוזמת מצבים".{{הערה|שם=סודות}}.
בכתבתה של דליה קרפל (הארץ, 29 במרץ 2004) מעידה קרוצ'י: "חלק גדול של הצילומים קרובים ל'סנאפ שוט' בחשיבה, חלק הם סיטואציות שאני רואה ואחרי חמש דקות אני מבקשת לשחזר אותם בשביל המצלמה. אני לא ממציאה מצבים אבל לפעמים אני משחזרת תוך שאני לא מביימת את הסיטואציה באופן חריג מזו המקורית. לפעמים המצלמה היא תירוץ להיווצרותם של מצבים ואז מישהו אומר: בואו נשב יחד, בואי תתני לי נשיקה. אז יוצא שאני פועלת בשלושה מצבים, אני מתעדת, אני משחזרת ואני יוזמת מצבים".
== המעבר לארצות הברית והקשר לישראל ==
קרוצ'י עזבה את ישראל בשנת 1995, מיד עם תום לימודיה בבצלאל. לשאלה למה עזבה, עונה קרוצ'י: "כירושלמית פחדנית וביתית הבהיל אותי עולם הגלריות התל אביביות ואיכשהו היה לי קל יותר לנסוע לניו יורק. הייתי תמימה עד כדי טיפשות, לא הכרתי את ניו יורק, הגעתי לשם ולא הכרתי אף אחד. פתחתי דפי זהב וחיפשתי מו"לים{{הערה|שם=הערה מספר 20180721215545:1}}. העובדה שלא היה לי ידע על השוק כאן פעלה לטובתי. מפני שאם הייתי חוקרת ובודקת קודם והייתי יודעת עד כמה זה קשה, לא הייתי באה"{{הערה|שם=הערה מספר 20180721215545:4}}.
מהר מאוד קרוצ'י החלה להציג את עבודותיה. תערוכתה הראשונה הייתה בגלריית "ריקו-מארסקה" (Ricco-Maresca), חמישה חודשים בלבד לאחר שסיימה את בצלאל{{הערה|שם=הערה מספר 20180721215545:4}}.
קרוצ׳י הצליחה לבסס את מעמדה כאחת האמניות הישראליות המצליחות ביותר בעולם, ועם זאת לא זכתה להכרה דומה בישראל, בה הציגה תערוכות במספר גלריות קטנות{{הערה|שם=הערה מספר 20180721215545:0}}.
▲בכתבתה של רעות ברנע (אתר כלכליסט, 3 בינואר 2016) קרוצ'י מתייחסת לקשר לישראל ואומרת: "אני רואה בעבודות שלי קשר ישיר לישראליות. הן אמנם לא עוסקות בפוליטיקה, שלרוב נחשבת כקשר הישראלי, אבל הן תוצאה ישירה לכך שישראל היא מקום כל כך משפחתי ולעובדה שאנחנו אנשים כל כך דרמטיים".
▲במרץ 2016 הציגה קרוצ'י תערוכת רטרוספקטיבה ראשונה בארץ, "The Family of (Wo)man", בגלריה החדשה של בית הספר לאמנות וחברה מוסררה על שם נגר, באוצרות של מנהל בית הספר - אבי סבג, שלימד אותה צילום בהיותה נערה.
== צילום מסחרי ==
לצד האמנות, קרוצ'י מתפרנסת גם מצילום קמפיינים מסחריים למגזינים שונים.{{הערה|שם=הערה מספר 20180721215545:6}} ביניהם- "ניו יורק מגזין", "הניו יורקר", "טיים"{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=[http://www.elinorcarucci.com/|הכותב=|כותרת= אתר האינטרנטרשמי] הרשמי של אלינור קרוצ'י|אתר=|תאריך={{באנגלית}}}}. אחד מהצילומים המסחריים הידועים ביותר שלה הוא הצילום שליווה את הסיפור הקצר- "The Cat Person" מאת קריסטן רופניאן Kristen) Roupenian) שהתפרסם במגזין "ה[[הניוסיפור יורקרקצר|סיפור הקצר]]" בדצמבר 2017. הסיפור שיצא לאור בתקופת קמפיין "מי טו", הפך במהרה לאחת התופעות האינטרנטיות החשובות והכתבות הנקראות ביותר במגזין באותה שנה{{הערה|"[[טיפוס של חתולים]]", מגזין מאקו, 13 בדצמבר 2017}}. הצילום שהוזמן על ידי מחלקת הצילום של המגזין גרם למהומה באינטרנט, כמעט כמו הסיפור עצמו ואף זכה בתחרויות צילום{{הערהאנ|{{קישורCat כללי|כתובת=https://www.newyorker.com/culture/photo-booth/the-photographer-behind-the-cat-person-image-on-capturing-a-bad-kiss|הכותב=PetrusichPerson}} Amanda|כותרת=Theמאת Photographer[[קריסטן Behindרופניאן]] the “Cat Person” Image on Capturing a Bad Kiss|אתר=The New Yorker|תאריך=December 13, 2017}}}}.
{{אנ|Kristen Roupenian}}, שהתפרסם במגזין "[[הניו יורקר]]" בדצמבר 2017.{{הערה|{{הארץ|ג'וליה פרמנטו צייזלר|זוג נפגש והולך למיטה, והרשת קרועה בשאלה מה קרה שם: אונס או לא|1.4730076|18 בדצמבר 2017}}}} הסיפור שיצא לאור בתקופת קמפיין [[Me Too]], הפך במהרה לאחת ה[[תופעת אינטרנט|תופעות האינטרנטיות]] החשובות והכתבות הנקראות ביותר במגזין באותה שנה. הצילום שהוזמן על ידי מחלקת הצילום של המגזין גרם גם הוא לויכוחים, כמעט כמו הסיפור עצמו.{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.newyorker.com/culture/photo-booth/the-photographer-behind-the-cat-person-image-on-capturing-a-bad-kiss|הכותב=Petrusich Amanda|כותרת=The Photographer Behind the “Cat Person” Image on Capturing a Bad Kiss|אתר=The New Yorker|תאריך=December 13, 2017}}}}
== ספרים ==
קרוצ'י פרסמה שלוש [[מונוגרפיה|מונוגרפיות]] צילום:
1. '''Closer"'''{{כ}} (2002")
הספר מכיל 90 דיוקנאות בהם מופיעים שלושה דורות מאותה משפחה (אלינור עצמה, הוריה וסבה וסבתה) המצולמים ברגעים אינטימיים בחיי היומיום. הנושאים בספר הם רבים: החל בזהות הנשית במשפחה ועד הפגיעות שבהזדקנות.{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.telegraph.co.uk/culture/6942880/Elinor-Carucci-Closer.html|הכותב=Kismaric Susan|כותרת=Elinor Carucci: Closer|אתר=The Telegraph|תאריך=22 June 2018}}}}.
2. '''Diary of a Dancer"'''{{כ}} (2005"}
קרוצ׳י החלה לרקוד [[מחול מזרחי|ריקודי בטן]] במקביל לשירותה הצבאי והצטרפה ללהקת המחול הירושלמית "ערבסק".{{הערה|שם=הערה מספר 20180721215545:0תמונה}}. כשעברה להתגורר בניו-יורק המשיכה ללמוד אצלריקוד מורה ערבי ומורה אמריקאית (28).בטן בהמשךובהמשך אף יוצגה על ידי סוכנות, התפרנסה כרקדנית והופיעה במועדונים מקומיים.{{הערה|שם=הערהסודות}} מספרהספר 20180721215545מתעד את הופעותיה של קרוצ'י בארצות הברית כרקדנית בטן מקצועית.{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https:1//www.amazon.com/Diary-Of-Dancer-Elinor-Carucci/dp/3865211550|הכותב=|כותרת=Diary Of A Dancer|אתר=אמזון|תאריך=}}}}.
3. '''Mother "''' {{כ}} (2013 ")▼הספר מתעד את הופעותיה של קרוצ'י בארצות הברית כרקדנית בטן מקצועית{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.amazon.com/Diary-Of-Dancer-Elinor-Carucci/dp/3865211550|הכותב=|כותרת=Diary Of A Dancer|אתר=אמזון|תאריך=}}}}.
הספר בן 144 העמודים מאגד עשור של צילומי משפחתה וילדיה של קרוצ'י .{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.amazon.com/Mother-Elinor-Carucci/dp/3791348159|הכותב=|כותרת=Mother|אתר=אמזון|תאריך=}}}} . יש בו צילומים מתקופת ההריון, צילומים של הגוף אחרי הלידה, סימני מתיחה, תפרים מהניתוחמ[[ניתוח קיסרי|הניתוח הקיסרי ]], [[הנקה של התאומים]], סיטואציות הוריות, סצנות המתארות את המורכבות בלהיות אמא ויחסי זוגיות ומשבר .{{הערה|שם= הערה מספר 20180721215545:0תמונה}} . קרוצ'י בחרה להראות גם את הרגעים הפחות יפים שבאימהות, אלו שלרוב בוחרים להסתיר- העייפות, העצבנות, המתח וקריעת העור שנגרמת בלידה .{{הערה|שם= הערהבטן}} מספרהספר 20180721215545זכה להיכלל ברשימת 10 ספרי הצילום הטובים ביותר ב-2013 של ה"ניו יורק טיימס"{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https: 6//6thfloor.blogs.nytimes.com/2013/12/19/the-top-ten-photo-books-of-2013/|הכותב=|כותרת=34. The Top 10 Photo Books of 2013|אתר=ניו יורק טיימס|תאריך=19 בדצמבר 2013}} }} והושק באוקטובר 2013 במסגרת התערוכה הקבוצתית "צילום, אימהות וזהות" בחלל הלונדוני “גלריית הצלמים” (The Photographers’ Gallery). {{הערה|{{הארץ|איתן בוגנים|ספר צילומים חדש לאלינור קרוצ’י יושק בתערוכה בלונדון|1.2135431|8 באוקטובר 2013}}}}▼
== פרסים ומלגות {{הערה|שם=תערוכת}} == ▼▲הספר בן 144 העמודים מאגד עשור של צילומי משפחתה וילדיה של קרוצ'י{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.amazon.com/Mother-Elinor-Carucci/dp/3791348159|הכותב=|כותרת=Mother|אתר=אמזון|תאריך=}}}}. יש בו צילומים מתקופת ההריון, צילומים של הגוף אחרי הלידה, סימני מתיחה, תפרים מהניתוח הקיסרי, הנקה של התאומים, סיטואציות הוריות, סצנות המתארות את המורכבות בלהיות אמא ויחסי זוגיות ומשבר{{הערה|שם=הערה מספר 20180721215545:0}}. קרוצ'י בחרה להראות גם את הרגעים הפחות יפים שבאימהות, אלו שלרוב בוחרים להסתיר- העייפות, העצבנות, המתח וקריעת העור שנגרמת בלידה{{הערה|שם=הערה מספר 20180721215545:6}}.
הספר זכה להיכלל ברשימת 10 ספרי הצילום הטובים ביותר ב-2013 של ה"ניו יורק טיימס"{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://6thfloor.blogs.nytimes.com/2013/12/19/the-top-ten-photo-books-of-2013/|הכותב=|כותרת=34. The Top 10 Photo Books of 2013|אתר=ניו יורק טיימס|תאריך=19 בדצמבר 2013}}}} והושק באוקטובר 2013 במסגרת התערוכה הקבוצתית "צילום, אימהות וזהות" בחלל הלונדוני “גלריית הצלמים” (The Photographers’ Gallery).
במאמר מתוך הספר, כתבה פרנסין פרוס (Francine Prose), סופרת ומבקרת אמריקאית- "הצילומים של אלינור קרוצ'י בהם מופיעים ילדיה, משקפים את נחישותה להיכנס לעומק, לחפש, לגלות ולהבין מה זה אומר לשאת וללדת ילדים. הצופים בצילומים מרגישים ששום דבר לא נשאר בחוץ, כיוון ששום דבר לא טריוויאלי, הכל יכול ללמד על הפלא והמסתורין שבגידול ילדים: שן שנפלה, אף מנוזל ועוד".
== השכלה ==
{{הערה|שם=הערה מספר 20180721215545:2}}
* 1989 - בוגרת בית הספר התיכון שליד האקדמיה למוסיקה ע"ש רובין, ירושלים
* 1995 - בוגרת האקדמיה לאמנות ועיצוב "בצלאל", ירושלים, המחלקה לצילום.
{{הערה|שם=הערה מספר 20180721215545:3}}
* פרס ה"אינפיניטי לצלם הצעיר" של המרכז הבינלאומי לצילום בניו יורק (2001).
* 1999 - Detail, Ricco/Maresca Gallery, New York.
}}
== תפקידי הוראה ==
{{הערה|שם=הערה מספר 20180721215545:2}}
* משנת 2000 - בית הספר לאמנות חזותית (School of Visual Arts), ניו יורק
* משנת 2001 - מרצה אורחת במרכז הבינלאומי לצילום (The International Center of Photography) בניו יורק
* אביב 2004 - מרצה אורחת בהארוורד.
==קישורים חיצוניים==
* {{אתר רשמי|http://www.elinorcarucci.com||אנגלית}}
* [http://www.imj.org.il/artcenter/newsite/he/?artist=קרוצ'י,%20אלינור&list=ק אלינור קרוצ'י], באתר [[מרכז המידע לאמנות ישראלית]], [[מוזיאון ישראל]]
* {{הארץ|דליה קרפל|בלי סודות בלי שקרים|1.956422|29 במרץ 2004}}
* {{גלובס|מריסה כ"ץ|למשפחה לא אכפת שמצלמים אותם, הם מרגישים מעניינים|853956|14 בנובמבר 2004}}
* דפנה לוי, [https://thedaphna.wordpress.com/2009/10/10/נורא-התביישתי-בבטן-שלי-אז-צילמתי-אותה/ נורא התביישתי בבטן שלי, אז צילמתי אותה], בבלוג "המדור לאיבוד קרובים", 10 באוקטובר 2009
* {{ynet|טלי ליברמן|החיים כתמונה|4506678|4 באפריל 2014}}
* {{כלכליסט|רעות ברנע|החיים ברגע|3677429|3 בינואר 2016}}
* תערוכת [https://www.musrara.co.il/carucci-exh "The family of (wo)man - Mini Retrospectiv"], באתר מוסררה בית הספר הרב תחומי לאמנות וחברה ע"ש נגר
* יעל גוטרייך אורון, עכבר העיר אונליין, [https://www.haaretz.co.il/gallery/art/1.3411037 פורצי גבולות: אמנים ישראלים שהצליחו מעבר לים], באתר הארץ, 21 בינואר 2011
* איתן בוגנים, [https://www.haaretz.co.il/gallery/art/1.2135431 ספר צילומים חדש לאלינור קרוצ’י יושק בתערוכה בלונדון], באתר הארץ, 8 באוקטובר 2013
== הערות שוליים ==
| 