אברהם שלמה זלמן צורף – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ תיקון קישור |
הגהה, ניסוח, הרחבה |
||
שורה 37:
== תולדות חייו ==
הרב אברהם שלמה זלמן צורף נולד בעיר [[קדאייני|קיידאן]] שב[[ליטא]] לאביו יעקב. בילדותו למד תורה עם אחד מתלמידי [[הגר"א]] וממנו ספג את השאיפה לקיים את [[מצוות יישוב ארץ ישראל]].
במאי [[1811]] יצא עם אשתו ושלושת ילדיו ב[[עליית תלמידי הגר"א]] לעלות לארץ ישראל. ב[[הושענא רבה]] [[תקע"ב]] (אוקטובר [[1811]]) הגיעה המשפחה לחופי ארץ ישראל הקדושה, והשתקעה בעיר [[עכו]] במשך כמה חודשים. בהמשך עקרה
בשנת [[1816]] עלה ל[[ירושלים]], בעלייה שבראשה עמד רבי [[מנחם מנדל משקלוב]]. באותה תקופה הייתה ירושלים סגורה בפני עליית יהודים אשכנזים, בגלל חוב ישן של רבי [[יהודה החסיד (ירושלים)|יהודה החסיד]]. צורף ומשפחתו נכנסו לעיר בהתחפשות לחזות של יוצאי ספרד.
שורה 45:
בבואו לירושלים פתח חנות לצורפות, ממנה קיבל את ה[[שם משפחה|כינוי]] "צורף". עם זאת, יש משערים ששם המשפחה צורף הגיע אליו מאבותיו, וכי הוא נכדו של רבי [[העשיל צורף]], מקובל החשוד ב[[שבתאות]] שפעל ב[[וילנה|ווילנה]]{{הערה|[[יהודה ליבס]], "[http://liebes.huji.ac.il/files/heshil.doc נבואתו של השבתאי ר' העשיל צורף מווילנא בכתבי ר' מנחם מנדל משקלוב תלמיד הגאון מווילנא ומייסד היישוב האשכנזי בירושלים]"}}.
באותן השנים נהג לצאת לחו"ל בתור [[שד"ר]] על מנת לאסוף תרומות לטובת היישוב הספרדי בירושלים. היו שהתנכלו לו וכאשר הגיע לאחד הקהילות באיטליה חשדו בו ראשי הקהילה כי הוא מתחזה. כאשר עמדו על הטעות התנצלו לפניו ושמו התפרסם בקהילות איטליה{{הערה|שם=yaari|1='''הגואל שבא לירושלים'''}}. באותן שנים היה בקשר קרוב עם הרב [[יהודה ביבאס]] ואף פעל למען מינויו לרבה הספרדי של [[אמסטרדם]], דבר שלא צלח לבסוף{{הערה|[[אריה מורגנשטרן]], [http://jic.tau.ac.il/moreshet/reshuma.asp?key=1000299 בין רבי יהודה ביבאס לשד"ר ה'פרושים' הירושלמי], [[פעמים]] 40, תשמ"ט, עמודים 156-159}}. הצלחתו בגיוס התרומות הביאה לכך שייזום תוכנית לשיקום שטח בית הכנסת "[[חורבת רבי יהודה החסיד]]" והפיכתו למרכז יישוב יהודי. ואכן בשנת [[1836]] יצא למצרים ובעזרת ה[[קונסול דיפלומטי|קונסולים]] של [[רוסיה]] ו[[אוסטריה]] קיבל [[פירמאן]] (צו מלכותי) מ[[מוחמד עלי (שליט מצרים)|מוחמד עלי באשא]], שליט מצרים (ששלט באותה עת בארץ ישראל), אשר ציווה "כי הרשות בידי העדה האשכנזית להקים את "דיר שיכנז", דהיינו:"חצר האשכנזים", (לימים "החורבה" וסביבותיה), ולבנות בתוכה מעונות ואסר לתבוע מהם את חובות אבותיהם"{{הערה|1=המקור: רבי [[אברהם משה לונץ]] מצוטט ב'''הגואל שבא לירושלים'''}}. הערבים שבירושלים לא אהבו את זה. בטענתו אשז"צ התבסס על [[החוק העות'מאני]] המבוסס על ה[[שריעה]] שעל פיו חוב שעברו עליו 40 שנה הרי הוא בטל - והחוב של רבי יהודה החסיד היה בן למעלה מ-130 שנה.
רבי [[יהוסף שווארץ]] בספרו "[[תבואות הארץ]]" כותב: "ביום י"ט אלול התחלנו לפנות האשפה והזבל ויחלו לבנות. עד [[פרשת וארא]] תקצ"ז נגמר בית המדרש וכבר יכולנו להתפלל בו ונחנכה ביום ההוא בשמחה גדולה: ברוך מציב גבולות אלמנה, ויקרא את שמו "מנחם ציון" או בפי העם "בית המדרש הישן". ויבנו עוד כל הבניינים והבתים הנחרבים והנהרים אשר בכל החצר הגדול הזה"{{הערה|1=עמוד תע"ב}}. כך היו במרכז של העדה האשכנזית מושב לבית דין צדק, [[תלמוד תורה]] לנערים ו[[ישיבה]].
| |||