מבצעי פריחה – הבדלי גרסאות

אולם שגריר ישראל החדש בארצות הברית [[יצחק רבין]] ראה את הדברים אחרת ושיגר [[מברק]] ב-[[19 בספטמבר]] 1969 ובו העריך שהממשל האמריקאי אוהד את ישראל ואת פעולותיה הצבאיות במידה כזו שהאמריקאים עצמם היו מעוניינים בהחרפת הפעולות הצבאיות כנגד מצרים. למחרת היום הציע מטכ"ל צה"ל כי חיל האוויר יתקוף בעומק מצרים.

תקיפות עומק אלה היו נוחות לביצוע מאחר שבסוף שנת [[1969]] בתקיפה אינטנסיבית של חיל האוויר הושמדו סוללות רבות של טילי [[SA-2]] בחזית [[תעלת סואץ|התעלה]], כך שנוצר מסדרון נקי מטילים שאיפשר טיסה בטוחה עד לעומק מצרים. ראש [[אמ"ן]], האלוף [[אהרן יריב]], קיים דיון של בכירי מחלקת[[חטיבת המחקר|מחלקת מחקר]], כדי לגבש את עמדת אמ"ן. הערכת אנשי המחקר הייתה שהפצצות העומק יביאו להפסקת מלחמת ההתשה. מפקד חיל האוויר [[מוטי הוד]] הסכים ליוזמה וכן נתקבל אישור הממשלה.

המטוסים שנבחרו לבצע את משימות ההפצצה היו מטוסי ה[[F-4 פנטום|פנטום]] החדישיםחדישים שנקלטו בחיל האוויר שנה קודם לכן. יכולות ההפצצה שלהם היו טובות משמעותית מאלה שהיו ברשות חיל האוויר עד אז. ביכולתו של מטוס פנטום יחיד לשאת עד שבעה טון פצצות לעומת טון אחד במטוס המיראזה[[מיראז']] וטווח טיסתו איפשר הפצצה של מטרה במצרים ללא תדלוק באוויר. הפנטומים הצטיינו גם ביכולות אוויר-אוויר ולפיכך לגיחות הפצצה אלה לא נדרש ליווי של מטוסי יירוט, מה שהקל עוד יותר על תכנון המבצעים ועל האפקטיביות שלהם.