יעקב פרנק – הבדלי גרסאות

ב[[כ"ו בשבט]] [[תקט"ז]] ([[1756]]) נחשף פולחנה של הכת. ביום זה הגיעו פרנק וחסידיו לעיירה [[לנצקרון]] {{אוק|Зарічанка}} שב[[גליציה]], על גבול [[מולדבה]] וקיימו אספה ומסיבה פרועה בבית אחד מחבריהם שהתגורר שם. לפי העדויות התפשטה במהלך המסיבה אחת החוגגות מבגדיה בעת [[קבלת שבת]] (לפי גרסה אחת הייתה זו אשתו של רב העיירה). החוגגים הניחו על ראשה כתר של [[ספר תורה]] ורקדו סביבה כשהם מנשקים אותה ומכנים אותה בשם "[[מזוזה]]". עובר אורח שהציץ לבית הבחין בנעשה והזעיק את בני העיירה. המון זועם פרץ לבית וקטע את החגיגה באיבה. בני החבורה הועברו לידי השלטונות, ופרנק, שהיה נתין זר, גורש מפולין ושב לטורקיה, ולפי מקורות שונים, [[אסלאם|התאסלם]] שם בעיר [[גיורגיבו]] עם כמה מחסידיו בשנת [[1757]]. השלטונות העבירו את העצורים לידי בית הדין הרבני בעיר [[סטנוב]], בה נחקרו ונגבו עדויות. רבים מבני החבורה הצהירו על רצונם [[חזרה בתשובה|לחזור בתשובה]] ממעשיהם, והודו כי קיימו [[אורגיה|אורגיות]], בעלו [[נידה|נידות]] וחיללו [[שבת]] וימי צום, כחלק מהפולחן הדתי של הכת. בית הדין גזר מלקות על כל המשתתפים, ואלו שסירבו להתחרט הוחרמו.

[[קובץ:Frank dying.jpg|שמאל|ממוזער|250px|ציור המתאר את מותו של פרנק]]

 

בשנת [[1759]] חזר לפולין ואסף את חסידיו מחדש. הפרנקיסטים פנו אל [[הכנסייה הקתולית]] והצהירו על רצונם להתנצר, ולערוך קודם לכן ויכוח פומבי נוסף עם היהודים, בו יוכיחו את נכונותה של [[עלילת דם|עלילת הדם]]. הוויכוח נערך בעיר [[לבוב]] ב[[כ"ג בתמוז]] [[תקי"ט]], כאשר בראש הרבנים עומד הרב [[חיים הכהן רפפורט (לבוב)|חיים הכהן רפפורט]], רבה של לבוב. בסיום הוויכוח קבעה הכנסייה כי עלילת הדם לא אומתה, אולם הפרנקיסטים ניצחו בוויכוח, וכאלף מבני הכת התנצרו בטקסים פומביים. פרנק עצמו התנצר בטקס חגיגי ב[[ורשה|וורשה]], במעמד [[אוגוסט השלישי, מלך פולין]], ששימש סנדקו.