פייטרו מסקאני – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
סידור קטגוריות, תקלדה
שורה 13:
 
==יצירתו==
בסך הכול כתב מסקאני חמש-עשרה אופרות, אופרטה אחת, כמה יצירות [[תזמורת]]יות ווקאליות, וכן שירים ו[[מוזיקה]] ל[[פסנתר]]. הצלחתו הגדולה הייתה ונשארה "אבירות כפרית". ב-1905 נחל הצלחה מסוימת ב"אמיקה", ל[[לברית]] [[צרפת]]ית של המו"ל פול דה שודן. אופרה זו ציינה חזרה לו[[וריזמו (אופרה)|וריזמו]] ותשומת לב מחודשת למודלים תזמורתיים, אך. הצלחתו הגדולה הבאה הייתה "איזאבו" (1911), ללברית של [[לואיג'י איליקה]]. האופרה התקבלה בהתלהבות מצד קהל המהגרים האיטלקים ב[[בואנוס איירס]], ובהמשך גם במילאנו ובו[[ונציה]], אך בחירתו באווירה רומנטית העידה על מיצוי כושר ההמצאה שלו, שדרש חיפוש מתמיד של נושאים חדשים להמרצתו. "פאריזינה" (1913) הייתה תוצאה של שיתוף פעולה רב-ערך עם [[גבריאלה ד'אנונציו]], שהמבקרים קטלו ללא היסוס. הניסוי הבא שלו נערך כעבור שנה, בכתיבת "רפסודיה שטנית" ל[[סרט קולנוע|סרט]] באותו שם (1915).
 
"אידולטה" (1917) הייתה אופרה לירית סנטמנטלית, שהתחרתה ב"לה רונדין" של [[ג'אקומו פוצ'יני|פוצ'יני]]. אופרות אלה, יחד עם ה[[אופרטה]] "סי", אישרו את נטייתו של מסקאני לאיזון בין ליריות לדרמה. עם זאת, בשלב זה חזר מסקאני לווריזמו ב"Il piccolo Marat" {{כ}} (1921). על אף הצלחת האופרה, חש מסקאני שדרכו מובילה אותו באופן בלתי נמנע לנסיגה במקום להתקדמות, ובחר להסתגר בבידוד מלא כמעט, שהופר רק בביצוע מחודש של אופרת הנעורים שלו, "פינוטה", בשנת 1932, ב"חזון הסימפוני" Guardando la Santa Teresa del Bernini ולבסוף Nerone {{כ}} (1935), [[אלגוריה]] פוליטית רטורית, אך מבחינה מוזיקלית, שקטה ונסגנית. אופרה זו הייתה אמורה לייצג כיוון חדש ביצירתו של מסקאני, קשר חדשני עם המציאות באמצעות מטאפורה של היסטוריה. האופרה, שנדחתה על ידי כל בתי ההוצאה, זיכתה את מסקאני בשיבה קצרה של תהילתו הודות למשטר ה[[פאשיזם|פאשיסטי]], שדאג לביצוע הבכורה שלה ב[[לה סקאלה]]. היה זה הקרב האחרון של מסקאני נגד המודרניזם של תקופתו. בחגיגות היובל ל"אבירות כפרית", הגדיר אותו הכומר והמוזיקאי ליצ'ינו רפיצ'ה "הלימפה המוזיקלית של האיטלקיות הטהורה; השלהבת של מסורת ה[[מלודרמה]] האיטלקית בשלמותה; חרב מתהפכת להגנת עוצמתו האמנותית של הגזע האיטלקי".{{הערה|1=ג'ירארדי 2, גרוב}}