|
אמרתו המפורסמת של רבא על חיוב שתיית היין בפורים, נאמרת בהקשר הדיון בגמרא על סעודת פורים:
{{ציטוט|תוכן={{מונחון|מיחייב איניש לאיבסומי בפוריא|חייב אדם להשתכר בפורים}} {{מונחון|עד דלא ידע|עד שלא ידע}} בין ארור המן לברוך מרדכי|מקור={{בבלי|מגילה|ז|ב}}|אנגלית=|מרכאות=כן}}
רוב הפוסקים פסקו שיש להשתכר בפורים, אך נחלקו מהו גדר החיוב.
היו שהצביעו על כך שהחיוב הוא "להתבסם" ולא "להשתכר" ("למרוי" ב[[ארמית]]); ואולם "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" נראה הרבה יותר מאשר התבסמות סתם.
מרבית הפוסקים הבינו שיש להשתכר ממש, כפשט הגמרא. היה מי שהראה ש"ארור המן" ו"ברוך מרדכי" הם אותה [[גימטריה]], וכך קל להתבלבל ביניהם; היה מי שסבר שאלו התחלות של [[פיוט]] ידוע בימיהם, והחובה היא להשתכר עד שיתבלבל בין בתי השיר. ויכוח ער ניטש גם בשאלה האם "עד דלא ידע" הוא "[[ועד בכלל|עד ועד בכלל]]", דהיינו שחובת השכרות היא להגיע עד למצב הזה כולל אותו מצב, או "עד ולא עד בכלל", וזהו רף עליון שאליו אין להגיע.
ה[[רמב"ם]] בדעת יחיד פסק שיש לשתות "עד שישתכר ויירדם בשכרות", ונראה שכך פירש את המובן של "עד דלא ידע". וה[[רמ"א]] הוסיף עליו ואמר שמספיק שישתה "מעט יותר מלימודו" וילך לישון.
המתנגדים לשתייה מביאים כראיה את הסיפור על שני אמוראים שסעדו יחד בפורים וקיימו את מצוותו של רבא:
| 