מלחמות הרדה – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 1:
{{עריכה|יש להחליף הערות שוליים מסוג"שם" ו- ibid להערות שוליים ממוקדות יותר|נושא=היסטוריה}}
{{אסלאם}}
'''מלחמות הרִדַּה''' (בערבית: '''حروب الردة''', מילולית: מלחמות [[כפירה (דת)|הכפירה]]) - הוא [[אלוהים (יהדות)|השם]] שניתן במקורות הערביים למרידות של שבטים ערביים ב[[חצי האי ערב]] לאחר מותו של [[מוחמד]] בשנת [[632]],{{הערה|מייקל קוק, ''מוחמד'' (ירושלים: מוסד ביאליק, תשמ"ט – 1989), עמ' 31}} את המלחמות הוביל ה[[ח'ליפה]] הראשון, [[אבו בכר]], ב[[שבט]]ים ה[[ערבים]] שחזרו בהם מ[[התאסלמות]]ם. בין השנים [[634]]-632.
== רקע ==
במהלך שנותיו ב[[אל-מדינה|מדינה]] בין השנים 632-[[622]], החל מחמד בכיבושים נרחבים בחצי האי ערב בהם הכניס תחת שלטונו שבטים רבים.{{הערה|שם, עמ' 27}} חלקם של השבטים קיבלו על עצמם את ה[[אסלאם]] וחלקם קיבלו את מרותו של מחמד. מחמד לא השאיר אף יורש מובהק ולכן לאחר מותו [[אליטה|האליטות]] הערביות החלו בוויכוחים על המשך השלטון.{{הערה|היו קנדי, ''מחמד והח'ליפות'' (ירושלים: מוסד ביאליק אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשנ"ט – 1998(, עמ' 47}} יותר מכך, אליטות אלה אשר כללו את [[האנסר]], [[המוהג'ירון]], בני שבט [[קורייש]] ו[[הת'אקיף]], החלו לפתח עוינות אחת כלפי השנייה לקראת סוף חייו של מחמד. האנסר אמרו כי מוחמד הטיף לכך כי הוא [[נביא|הנביא]] האחרון ואין יותר מקום לשליט כללי על האסלאם, לכן על כל שבט לשים שליט מקומי בראשו. סביר להניח כי הם הבינו את יתרונם של בני הקורייש, שמוקמו בתפקידי מפתח, ולכן היו נכונים יותר לחלק את השלטון.{{הערה|Fred McGrew Donner, ''The early Islamic conquests'' (New Jersey: Princeton University Press, 1981), p. 82.}}
כאשר היו עסוקים כולם בתכנון דרכי פעולתם בעניין בחירת השליט הבא, הזדרזו אנשי המוהג'ירון [[עומר בן אל-ח'טאב|עומר אבן-אל-ח'טאב]] נשבע אמונים לאבו בכר כ[[חליף]], המחליף של מוחמד. כך יצאו אנשי המוהג'ירון אל מקום מפגשם של אנשי האנסר והכריחו אותם לקבל עליהם את מנהיגותו של אבו בכר.{{הערה|היו קנדי, ''מחמד והח'ליפות'' עמ' 46}}
אבו בכר התאים לתפקיד היורש משתי סיבות עיקריות. הראשונה נאמנותו למחמד, שהתבטאה, בין השאר, בכך שנתן את כל רכושו לקופת המדינה כשמחמד הטיל מס על תומכיו. השנייה היא היכרותו עם [[גנאלוגיה|הגנאלוגיה]] של [[שבט|שבטי]] האזור, משמע הכיר גם את מבנה [[שלטון|השלטון]] ויחסי הכוחות בתוך השבטים, ולכן היה מעין מומחה פוליטי.{{הערה|Fred McGrew Donner, ''The early Islamic conquests''. P. 83-84}}
לאחר עלייתו הצהיר אבו בכר כי על כל השבטים הערבים להמשיך בתשלום [[זכאה|הזכאת]], מס הצדקה בו מחויב כל מוסלמי. אולם שבטים רבים גם אם הסכימו לקבל את אבו בכר כחליף, סירבו לשלם את המס. אבו בכר נקט ביד קשה בעניין זה, מה שהביא לניסיונות למתן אותו בטענה כי אפשר עדיין לנצל את נאמנותם של השבטים המאמינים ל[[מלחמה]] באלו [[כופר (אמונה דתית)|הכופרים]]. בתגובה אמר אבו בכר כי תשלום המס הוא תנאי לנאמנות ושווה ערך לתפילה, וכי יש להילחם במי שמסרב לשלם כאילו הוא כופר.{{הערה|Wilferd Maelung, ''The succession to Muhammad: a study of the early Caliphate'' (Cambridge: University Press, 1997), p. 46-48}}
== פרוץ המרידות ==
לאחר מותו של מחמד קמו בין שבטי האזור שתי צורות התנגדות עיקריות לשלטון האסלאם. האחת התחרתה על השלטון [[מדינה|במדינה]] ואף הציעה חלופה דתית לאסלאם. מנהיגיהם הוצגו כנביאים ומנהיגים פוליטיים והיוו תחליף ממשי למוחמד. ביניהם היו שבטי [[בנו-אסד]] ו[[בנו-חניפה]] שהונהגו על ידי [[נביא שקר|נביאים]] מתחרים מעין אלה. הקבוצה השנייה של המתנגדים הנהיגה, בחלק מהמקרים, מרידות במס על ידי שבטים אשר נכנסו זה מכבר תחת שלטון האסלאם. בחלק אחר מהמקרים קבוצה זו פתחה [[מרד|במרידות]] [[אלימות]]. שבטים מסוימים מקבוצה זו היו ביחסי ידידות עם השלטון האסלאמי ושבטים אחרים ניסו למנוע התרחבות נוספת של שלטון זה. שבטים אלו לא דחו את האסלאם או ניסו להציע לו חלופות, אלא פשוט התנגדו להרחבת השלטון. שתי תנועות מרידה אלו כונו בפי המוסלמים "הרדה", הכופרים או הדוחים (את האסלאם).{{הערה|Fred McGrew Donner, ''The early Islamic conquests'' p. 85}}
== מהלך הקרבות ==
| |||