נדידת היבשות – הבדלי גרסאות

טענות רבות והתנגדויות היו לתאוריית נדידת היבשות. השאלה שנשאלה - מהו ה[[כוח (פיזיקה)|כוח]] המניע? האם אלה [[כח צנטריפוגלי|כוחות צנטריפוגליים]] הנובעים מסיבוב כדור הארץ סביב צירו? אבל הכוחות חלשים מדי ואינם מסוגלים להניע גוש גרניטי - היבשות - עם שורש עמוק הנע באופן אופקי בתוך המעטפת.

 

 

עם התרחבות המחקר האוקייני, שאיפשר מיפויי של קרקעית האוקיינוסים, התגבשה הגרסה המודרנית הידועה בשם "[[טקטוניקת הלוחות]]". על-פי תאוריה זו, כל הקליפה החיצונית של כדור הארץ מורכבת מפסיפס של לוחות הנבנים ונהרסים בהתמדה ונמצאים בתנועה מתמדת.

[[קרום כדור הארץ]] בנוי מלוחות טקטוניים: לוחות אוקייניים ולוחות יבשתיים. הלוחות נעים עם הזמן, משנים את מיקומם ואת צורתם, בקצב של סנטימטרים אחדים בשנה.

 

 

הכוחות המסיעים את הלוחות מתחלקים לשני סוגים:

מפת גיל קרקעית האוקיינוסים מראה כי הגיל הקדום ביותר של הקרקעית הוא פחות מ-200 מיליון שנה, לעומת [[גיל כדור הארץ]], שידוע כי הוא מגיע ל-4,500 מיליון שנה. הסיבה לשתי התופעות גם יחד היא ההפחתה, המחזירה את הליתוספרה הימית למעטפת, אך גם גורמת להיוותרות גרניט, המשמש תשתית ליבשות.

[[קובץ:Pangea animation 03.gif|שמאל|ממוזער|250px|הדמיה של חלוקת יבשת '''[[פנגיאה]]''']]

 

תנועת הלוחות היא אחד הגורמים העיקריים ל[[רעידת אדמה|רעידות אדמה]]. שברים ואזורי תפר בין לוחות הם אזורים מועדים לרעידות אדמה חזקות, לדוגמה: [[טורקיה]] ו[[העתק סן אנדראס]] ב[[קליפורניה]], [[ארצות הברית]].

רעידות האדמה מתרחשות בשטחי כדור הארץ המצויים באזורים שבהם חלה תזוזה בין הלוחות הטקטוניים, כלומר הרעידות הן תגובה לחיכוך בין הלוחות. עיקר החיכוך קיים באזורי ההפחתה, שם קיים חיכוך עד עומק של 700 ק"מ. חיכוך עד עומק של כ-40 ק"מ קיים בבקעים ובהעתקי החילוף.

 

 

הקצה הצפוני של [[ים סוף]] הוא דוגמה לתהליכים הטקטוניים הפוקדים אזור התפשטות אוקיאני צעיר. עדות לשוליים המורמים קל לראות במחשופים הנרחבים של הסלעים המגמתיים הפריקמבריים משני עברי ים סוף, וגם בשולי שלוחותיו – בקע סואץ ובקע הלבנט. המחשופים מוכרים גם בשם "[[השילד הערבו-נובי]]". השלב הימי בביקוע היבשת מתחיל כאשר [[בזלת]] מתחילה להצטבר בציר הבקע. צפון ים סוף או [[מפרץ קליפורניה]] הם דוגמאות טובות לשלב זה.