ביקורת המקרא – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
בברוך (שיחה | תרומות)
מ ←‏צמיחת תחום המחקר: קישורים פנימיים
בברוך (שיחה | תרומות)
שורה 23:
בקרב ה[[פרוטסטנטים]] התפתחו שני מחנות. משמאל, הליברלים אימצו באופן גורף את הממצאים יחד עם פתיחותם הכללית. רוב התאולוגים הליברלים של המאה ה-19 עסקו רבות גם בהסתכלות ביקורתית. ההשלכות של קבלת הביקורת על מושג ה[[התגלות]] והאלוהים היו מרחיקות לכת, עד כדי כך שהואשמו ברידוד הנצרות לכדי אתוס מוסרי חילוני סתם; מאוחר יותר פנו רבים מיוצאי אסכולה זו אף ל[[נטורליזם (פילוסופיה)|נטורליזם]] דתי ולניסיון לתקף את האמונה על בסיס החוויה האנושית, ללא ייחוס שום סמכות אמיתית לטקסט המקרא.{{הערה|למשל: הערך '''Liberal Protestantism''' בתוך: The Oxford Companion to Christian Thought, [[הוצאת אוניברסיטת אוקספורד]], 2000. עמ' 386.}} מימין, לעומת זאת, קמה [[פונדמנטליזם נוצרי|התנועה הפונדמנטליסטית]] {{אנ|Christian fundamentalism}} שקבעה כעיקר אמונה שלא רק שהמקרא היה חף משגיאות ככלל או שסמכותו המוסרית הייתה על-זמנית, אלא שפשט הטקסט נכון עובדתית, בכל היבט, מילה במילה. גישה זו התרככה לקראת סוף המאה ה-20, אך התפישה המילולית הבלתי-מתפשרת עודנה רכיב חשוב של הראייה הפונדמנטליסטית.{{הערה|למשל: Gary J. Dorrien, The Remaking of Evangelical Theology, Westminster John Knox Press, 1998. עמ' 42-44.}}
 
ב[[יהדות]], ממצאי הביקורת ואתגרי המודרניות בכלל הובילו חלק מההוגים היהודים, כמו אצל הנוצרים, לניסיונות לפשרם עם האמונה הקיימת או לסדרה מחדש בהתאמה אליהם. הזרם ה[[רפורמי]], שחיקה את הפרוטסטנטים הליברלים, אימץ מראשיתו את הביקורת בעזרת מושג התגלות שונה מהמסורתי. ה[[קונסרבטיבים]] התנגדו לה בתחילה, ואף שהסכימו לבחינה של הספרות הרבנית דחו כל ניתוח של המקרא עצמו; [[שניאור זלמן שכטר]] תיאר את הביקורת הגבוהה כ"אנטישמיות גבוהה". בשנות ה-1920 החל עיסוק מהוסס בתחום, ועד שנות ה-70 הביקורת לא רק שהתקבלה אלא שהזרם אימץ תאולוגיות לא-מילוליות של המקרא כמעט באופן גורף. [[יהדות אורתודוקסית|ביהדות האורתודוקסית]], רווחה בדרך כלל התנגדות נחרצת לביקורת או התעלמות פשוטה. הרב [[דוד צבי הופמן]] כתב ב-1904 את "ראיות מכריעות נגד [[יוליוס ולהאוזן|ולהויזן]]" בו שלל את תקפות הביקורת, וספרו התקבל בקרב החוגים השמרניים כשנצרכו להתייחס אליה. פירוש [[דעת מקרא]], שנכתב על ידי חוקרי מקרא אורתודקסים החל בשנות ה-60 וכלה בראשית שנות האלפיים, ויועד לשימוש הציבור הרחב, נהג לדחות את טענות המבקרים באופן אגבי ובלי לאזכרן במפורש. מן העבר האחר יצר [[מרדכי ברויאר]] תאולוגיה חדשה, "שיטת הבחינות", כדי לקבל את ממצאי המבקרים. לשיטתו, הקב"ה בחר לכתוב את התורה מלכתחילה בכמה סגנונות שונים, על פי דרכים שונות שבהן הוא נוהג להתגלות. הרעיונות שלו ושל תלמידיו נותרו נחלת חוגים מעטים.<ref>{{צ-מאמר|מחבר=ליאור גוטליב|שם='ריאיון עם הרב מרדכי ברויאר: "לא היה לי משבר אמונה אפילו לרגע"'|כתב עת=דעות|כרך=1|עמ=12-15|שנת הוצאה=(ניסן תשנ"ח)}}</ref>
 
פרופסור בנימין זומר (מרצה למקרא ב'[[בית המדרש לרבנים באמריקה]]' של [[התנועה הקונסרבטיבית]] - JTS) פרסם בשנת 2015 את הספר "התגלות וסמכות: סיני בתנ"ך ובמסורת", בו הוא מפתח את המחקר הדיאכרוני ומראה כי הוא אינו סותר לרעיון ההתגלות ב[[מעמד הר סיני]] ולתוקף המחייב שיש להתגלות זו כלפי כל היהודים.