תאוריית ההיקשרות – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ ניסוח (מאד) לא אנציקלופדי
מ הגהה, הסרה (כמו)
שורה 1:
{{אין לבלבל עם|תאוריית קשר}}
'''תאוריית ההיקשרות''' (באנגלית: '''Attachment Theory''') היא [[תאוריה]] ב[[פסיכולוגיה התפתחותית]], שנוצרה על ידי [[ג'ון בולבי]], [[פסיכואנליטיקאי]] [[בריטי]], בשנים 1969–1982 יחד עם שותפתו הקנדית [[מרי איינסוורת']]. זוהי אחת התאוריות הפסיכולוגיות המשפיעות ביותר בחמישים השנים האחרונות, לאחר שהניעה פרסום של אלפי מחקרים וכתיבה של עשרות ספרים. התאוריה עוסקת בקשר המתפתח בין הילד להורה המטפל בו במהלך שנות חייו הראשונות, כבונה את התייחסותו של הילד לעולם החברתי הסובב אותו, וכן את תפיסתו העצמית.
 
תאוריה זו מבוססת על ההנחה שבנפש ה[[פעוט]] טבוע צורך מולד ואוניברסלי ליצור קשר עם מטפל מרכזי אחד לפחות, וקשר זה חיוני להתפתחות חברתית ורגשית תקינה של התינוק. זאת בניגוד ל[[פסיכואנליזה|תאוריה הפסיכואנליטית]] של [[זיגמונד פרויד|פרויד]], לפיה מה שמניע את התינוק הוא סיפוק דחפים וצרכים פיזיים.
שורה 76:
== ביקורת על תיאורית ההיקשרות ==
==== תאוריית המזג====
יריבתה הגדולה של תאוריית ההיקשרות היא תאוריית המזג שהתפתחה בשנות ה-50, המניחה שהבדלים במזג הם הגורמים לשוני בהתנהגות בסיטואציית הזר. פסיכולוגים הסבורים כך, כמו למשל ג'רום קגן, מזהירים מפני האשמת ההורים בקשיי ילדיהם, מגמה שתאוריית ההיקשרות עלולה לעודד. נראה שמערכת עצבים סימפתטית פעילה מדי מעוררת עצבנות וחרדה במידה גבוהה אצל הילד, ואלו אינם קשורים לסגנון ההיקשרות לדמות המטפל. עם זאת, כיום ההנחה המקובלת היא שקיימים יחסי גומלין בין טיב ההיקשרות לבין המזג, ושני הדברים מעצבים יחדיו את דפוסי התנהגותו של הילד.
 
ביקורת נוספת טוענת כי התפתחות יכולת ההיקשרות אינה מוגבלת לתקופת הילדות ומתפתחת במהלך כל החיים. כמו כן היא חלה גם על קשרים נוספים כמו עם בני קבוצת הגיל ולא רק עם האם. דניאל סטרן ביקר את המחקרים בתחום ההיקשרות בכך שהם חקרו דפוסים של היקשרות ולא את עצמתה או טיבה. בנוסף, סטרן הצביע על מחקרים שונים שהראו פערים גדולים בתוצאות במחקרים שנערכו במקומות שונים וטען לפיכך שאין הם יכולים לנבא פתולוגיות.