ג'יימס ויין – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
שורה 5:
לאחר סיום לימודיו התיכוניים, המשיך ויין ללמוד בקולג' ניו ג'רזי (כיום [[אוניברסיטת פרינסטון]]), שם הוא סיים את לימודיו ב-[[1808]]. לאחר סיום לימודיו הוא למד [[משפטים]] בקריאה עצמית וב-[[1810]] התקבל ללשכת עורכי הדין והחל לעסוק בעריכת דין בסוואנה.
==קריירה==
בשנים [[1812]] - [[1815]], במהלך [[מלחמת 1812]], שירת ויין ב[[צבא ארצות הברית]] כקצין ב[[חיל פרשים|חיל הפרשים]] של ג'ורג'יה. לאחר המלחמה ועד [[1816]] הוא היה חבר [[בית מחוקקים (מדינות ארצות הברית)|בית הנבחרים]] של ג'ורג'יה. בשנים [[1817]] - [[1819]] הוא כיהן כ[[ראש עירייה|רא/שראש עיריית]] סוואנה, ולאחר מכן ועד [[1824]] הוא עסק בעריכת דין במגזר הפרטי.
 
לאחר מכן הוא כיהן כשופט, בתחילה בבית משפט השלום בסוואנה, בשנים [[1819]] - [[1824]], ולאחר מכן ועד [[1829]] כשופט בבית המשפט העליון של ג'ורג'יה. בשנים [[1829]] - [[1835]] הוא כיהן כחבר [[בית הנבחרים של ארצות הברית]], כחבר בסיעתו של [[אנדרו ג'קסון]].
 
ויין התפטר מחברותו בבית הנבחרים כדי להתמנות כ[[שופטי בית המשפט העליון של ארצות הברית|שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית]]. הוא מונה לתפקיד על ידי ג'קסון ב-[[7 בינואר]] [[1835]] במקומו של [[ויליאם ג'ונסון]] שנפטר. ב-[[14 בינואר]] אושר המינוי על ידי [[הסנאט של ארצות הברית]] ובו ביום הוא הושבע לתפקיד. ויין כיהן על כס השיפוט עד למותו. הוא קידם את הסחר החופשי, התנגד לביצוע עבודות ציבוריות על ידי [[הקונגרס של ארצות הברית|הקונגרס]] (למעט עבודות לשיפור נהרות ונמלים) והתנגד למתןןלמתן הזיכיון ל{{קישור שפה|אנגלית|Second Bank of the United States|הבנק השני של ארצות הברית|בנק השני של ארצות הברית}}.
 
ויין התפטר מחברותו בבית הנבחרים כדי להתמנות כ[[שופטי בית המשפט העליון של ארצות הברית|שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית]]. הוא מונה לתפקיד על ידי ג'קסון ב-[[7 בינואר]] [[1835]] במקומו של [[ויליאם ג'ונסון]] שנפטר. ב-[[14 בינואר]] אושר המינוי על ידי [[הסנאט של ארצות הברית]] ובו ביום הוא הושבע לתפקיד. ויין כיהן על כס השיפוט עד למותו. הוא קידם את הסחר החופשי, התנגד לביצוע עבודות ציבוריות על ידי [[הקונגרס של ארצות הברית|הקונגרס]] (למעט עבודות לשיפור נהרות ונמלים) והתנגד למתןן הזיכיון ל{{קישור שפה|אנגלית|Second Bank of the United States|הבנק השני של ארצות הברית|בנק השני של ארצות הברית}}.
==שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית==
בעת כהונתו על כס השיפוט שמע ויין תיקים רבים שנגעו ל[[עבדות בארצות הברית|עבדות]], מיסוי ורפורמות. כאיש סיעתו של אנדרו ג'קסון, הסכים ויין עם הנשיא ג'קסון בנוגע לרעיונות להעמקת נהרות ונמלים, אך התנגד להרחבת הדרכים והתעלות. ויין גם הסכים עם ג'קסון בנוגע ל{{קישור שפה|אנגלית|Indian Removal Act|חוק גירוש האינדיאנים}} והאמין שהאדמות שהיו שייכות לאינדיאנים צריכות להיות שייכות למדינה. העובדה שוויין סירב לקבל את האינדיאנים כאומה עצמאית ואילץ אותם לעבור מערבה, הובילה לאהדה כלפיו בג'ורג'יה. ויין היה תומך [[האיחוד]] והתנגד להקמתה של [[קונפדרציית המדינות של אמריקה]], על אף היותו בן ג'ורג'יה. בעוד שהוא עצמו נותר נאמן לאיחוד, בנו, הנרי ק. ויין, שירת כ[[בריגדיר גנרל]] ב[[צבא הקונפדרציה]].
===פסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד===
{{הפניה לערך מורחב|פסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד}}
[[פסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד]] נדון בפני בית המשפט העליון של ארצות הברית וההחלטה נמסרה על פי רוב של 7 מול 2 ב-[[6 במרץ]] [[1857]], כשאת דעת הרוב כתב [[נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית|נשיא בית המשפט העליון]] [[רוג'ר טוני]] וויין כתב חוות דעת משלימה. בתיק זה, שהיווה נקודת ציון משפטית, התקבלה החלטה נגד [[עבדות בארצות הברית|העבד]] [[דרד סקוט]], ובה נקבע ש[[אפרו-אמריקאים]], בין עםאם הם היו עבדים או בין אם הם היו חופשיים, לא נחשבו לאזרחים אמריקאים ולא יכלו לעתור לבית המשפט העליון. בפסק דין זה נקבע גם ש[[פשרת מיזורי]] הייתה מנוגדת לחוקה, בטענה שהיא הפרה את [[התיקון החמישי לחוקת ארצות הברית| התיקון החמישי לחוקה]], ולפיכך לא הייתה לממשלה הפדרלית את הסמכות לפקח על העבדות. אף על פי שבית המשפט סבר שפסיקתו תביא לידי סיום את שאלת העבדות, היא הגבירה את המתחים שהובילו ישירות לפריצתה של [[מלחמת האזרחים האמריקאית]], שכתוצאה ממנה התקבל [[התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית|התיקון ה-13 לחוקה]], שעל פיו בוטלה העבדות, ונחקקו {{קישור שפה|אנגלית|Civil Rights Act of 1866|חוק זכויות האזרח (1866)|חוק זכויות האזרח}} של [[1866]] ו[[התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית|תיקוןהתיקון ה-14 לחוקה]], שהעניקו זכויות אזרח שבותשוות לאפרו-אמריקאים.
 
בתיק דרד סקוט נגד סנדפורד כתב טוני שהחוקה ראתה באנשים ממוצא אפרו-אמריקאים כ"גזע נחות יותר, ובכלל בלתי ראויים להיות קשורים לגזע הלבן, בין אם בקשרים חברתיים ובין אם בקשרים פוליטיים. השחורים הם כה נחותים שאין להם זכויות שהאדם הלבן צריך בכלל להתחשב בהן". רוב החוקרים וההיסטוריונים רואים בהחלטה זו, שעמה הסכים ויין, כאחת ההחלטות הגרועות ביותר שהוציא בית המשפט העליון תחת ידו.{{הערה|[https://blogs.findlaw.com/supreme_court/2015/10/13-worst-supreme-court-decisions-of-all-time.html Casey C. Sullivan, 13 Worst Supreme Court Decisions of All Time, FINDLAW, October 14, 2015]}} ויין הביע את הסכמתו עם פסק הדין של טוני כאשר כתב: "אני מסכים לחלוטין עם דעתו של בית המשפט כפי שנכתבה ונקראה על ידי נשיא בית המשפט". הוא המשיך וכתב שהוא הביע את הסכמתו ב"הנחה שלבית המשפט הפדרלי הייתה את סמכות השיפוט במקרה", אך הוא נמנע מלהביע כל דעדעה בנוגע לסעיף שמונה של החוק מ-[[1820]], שנודע כחוק [[פשרת מיזורי]], ו"שישה מאיתנו הכריזו שהוא נוגדמנוגד לחוקה".
===השקפותיו המשפטיות===
ויין כיהן על כס השיפוט 32 שנים, אחת מתקופות הכהונה הארוכות ביותר מבין כל שופטי בית המשפט העליון. דעותיו היו עקביות וברבות מחוות דעתו הוא הביע את אמונתו בכוחם של מוסדות פדרליים כמו הקונגרס. הוא הביע את דעתו זו בפסק הדין דרד סקוט נגד סנדפורד, כשהוא תמך בדעתו של נשיא בית המשפט טוני לנוכח ביקורת קשה שנמתחה על פסק הדין על ידי רבים. עם פרוץ מלחמת האזרחים שקע ויין במשבר אישי וכספי. הוא בחר להישאר בבית המשפט בעוד שבנו עזב את [[צבא ארצות הברית]] כדי להילחם כ[[גנרל]] בשורות [[צבא הקונפדרציה]]. אחד מעמיתיו, [[ג'ון קמפבל (שופט)|ג'ון קמפבל]], פרש מכהונתו כדי להצטרף ל[[קונפדרציית המדינות של אמריקה|קונפדרציה]]. עם זאת היה ויין תומך של [[האיחוד]], החזיק בהשקפותיו הלאומיות, והאמין שלא היה שום בסיס חוקי לאף מדינה לפרוש ממנו. הוא גם חש שבהישארותו בבית המשפט הוא יוכל להמשיך ולספק תמיכה במטרות הדרום. הוא לא זכה לאהדה על החלטתו זו במדינת האם שלו, ג'ורג'יה, אך הוא התנגד נמרצות לפרישה ותמך בנשיא [[אברהם לינקולן|לינקולן]] בשאיפתו לשמור על שלמות האיחוד. לאחר סיום המלחמה הוא לא שכח את שורשיו הדרומיים ועמל קשות להגן על הדרום מפני צעדי ענישה מיותרים.