חריפות – הבדלי גרסאות

ישנם גם סוגים אחריםנוספים של חריפות כגון "חריפות קרה" כמו ה[[מנתול]], שמגבירהשמגרה דווקא את רגישותם של חישני הקור, או חריפות "נדיפה" המורגשת בעיקר ב[[אף]], כגון [[חרדל]] או, [[חזרת הגינה|חזרת]] או [[ואסאבי]].

החומרים גורמי החריפות הנפוצים ביותר הם [[קפסאיצין]] (מצוי ב[[פלפלת צ'ילי]] ומשמש ב[[תרסיס פלפל]]) ו[[פיפרין]] (מצוי ב[[פלפל שחור]]), נפוצים פחות הם ה[[אליצין]] (המצוי ב[[שום]]) ו[[אליל אזותיאוציאנט]] (המצוי ב[[חזרת הגינה|חזרת]], ב[[ואסאבי]], ב[[חרדל]] וב[[צנון]]). המכנה המשותף לכולם הוא שהם גורמים לקולטני הכאב ליתר חדירות ל[[יון|יונים]] (לדוגמה, קטיוני [[נתרן]] ו[[אשלגן]] במקרה של קפסאיצין), וכך מדמים אות כאב.

בשפת הדיבור מקובל להתייחס לחריפות בתור טעם. עם זאת, חריפות שונה מטעמים אחרים (כמו מתיקות, מרירות, חמיצות או מליחות), בכך שאף שתחושת החריפות אינה מועברת גם על ידי עצבי [[פקעיות הטעם]] שבלשון, תחושת הצריבה המלווה בדרך כלל אכילת מזון חריף מועברתאלא על ידי ליפי [[העצב המשולש]] {{מקור}}. מסיבה זו, חשיפת אזורים אחרים בגוף, בהם אין פקעיות טעם, לחומרי מזון הנחשבים חריפים עשויה לעורר תחושת חום, כאב או צריבה הדומה לזו הנוצרת בחלל הפה. מולקולות "חריפות" כמו הקפסאיצין פועלות על כל [[תא עצב]] רירי תחושתי, וזו הסיבה לגירוי החריף בעיניים כשאנו נוגעים בעין עם משהו חריף (על עקרון זה מבוסס השימוש ב[[תרסיס פלפל]]). בדומה לכך אנו חשים בחומר החריף גם ביציאתו, הודות לרקמה הרירית בקרבת [[פי הטבעת]].