ויה דולורוזה (רחוב) – הבדלי גרסאות

התוואי המוכר של הרחוב הוא במידה רבה מעשה ידיו של המסדר ה[[פרנציסקנים|פרנציסקני]], שבשנת [[1342]] מונה לשומר המקומות הקדושים בארץ ישראל. הקמת התחנות לאורך ויה דולורוזה הייתה חלק מ[[אידאולוגיה]] פרנציסקנית שדגלה ב[[גאוגרפיה דתית]].{{הערה|יצירת מקומות קדושים על מנת למשוך נוכחות קבע (או לפחות נוכחות צליינית) במקומות מרכזיים. אידאולוגיה זו נולדה בעקבות כישלון ניסיונות קודמים ליצור עובדות בשטח בכוח הזרוע, דוגמת הכיבושים ה[[צלבנים|צלבניים]].}} התוואי ששרטט המסדר הפרנציסקני נותר בלתי מגובש במשך מאות שנים. הדבר בא לידי ביטוי בתוואי עצמו שעבר שינויים, וכן במספר התחנות, במיקומן ובאירוע שנועדו להנציח. תקוותם כי תחנות אלו תיחשבנה לנכסים נוצריים שאין לפגוע בהם או להזיז אותם הסתמכה על הסכם שחתמו עם השלטון הממלוכי בשנת [[1333]] בו הכירו השלטונות בבעלותם של הפרנציסקנים על אתרי דת נוצריים שונים.{{הערה|1=רוני אלנבלום, "מים לירושלים, הרובע המוסלמי ויצירת הוויה דולורוזה בירושלים בשנות ה-30 של המאה ה-14", הרצאה בכנס השנתי ה-33 של המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכאולוגיה, [[אוניברסיטת בר-אילן]] מאי 2013}} תהליך גיבושה של ויה דולורוזה הואץ מאדמאוד באמצע המאה ה-15, כשהפרנציסקנים גורשו מהר ציון, אז גם נוצר ספר תפילות ייחודי שהותאם לתחנות ויה דולורוזה, ואיפשר לצליין לעקוב אחר הדרך מראשיתה ועד סופה.

הפופולריות העצומה שהייתה למסורת ויה דולורוזה באירופה השפיעה מאדמאוד על הנעשה בירושלים. היא הביאה את הפרנציסקנים להעתיק את תחנות ויה דולורוזה האסורות לפולחן אל תוך כנסיית הקבר, כך שהצליינים יוכלו לעבור דרכן ולשאת בהן את התפילות המתאימות להן.