הסכם ניוקומב-פולה – הבדלי גרסאות

עד לימי [[המנדט הבריטי]] היו [[ארץ ישראל]], [[סוריה]] ו[[לבנון]] חלק מן [[האימפריה העות'מאנית]]. עוד במהלך [[מלחמת העולם הראשונה]] פעלו המעצמות לחלוקת השטח ביניהן: [[בריטניה]] ראתה ב[[ארץ ישראל]], החוף המערבי של [[המפרץ הפרסי]] והשטח שלימים נודע כ[[עיראק]] שטח השפעה בריטי עתידי, ואילו [[צרפת]] תבעה דריסת רגל ב[[סוריה]], [[לבנון]], [[אסיה הקטנה]] ו[[תראקיה]].

 

 

לאחר סיום [[מלחמת העולם הראשונה]] לאור העובדה שהבריטים כבשו את ארץ ישראל וסוריה ותרומת הצרפתים למאמץ הזה הייתה שולית לא ראתה עצמה בריטניה מחויבת לאמור בהסכמי סייקס-פיקו ככתבם וכלשונם. מדיניותה הרשמית, על פי [[הצהרת בלפור]], צידדה בהקמת [[בית לאומי לעם היהודי]] בשטחי ארץ ישראל ולא עוד חסות משותפת. [[התנועה הציונית]] הפקידה את [[ועד הצירים#ועידת השלום בפריז (1919)|דרישותיו הטריטוריאליות]] של [[העם היהודי]] בידי [[ועידת השלום בפריז (1919)]] שבצפון כללו את השטח עד הנהר [[ליטני]], שבו ראתה מקור מים חיוני לבית הלאומי העתידי, וכן את מקורות [[נהר הירדן]], בצפון מזרח כללו את ה[[חרמון]] ו[[רמת הגולן]] עד פאתי [[דמשק]] ובמזרח השיקו ל[[מסילת הברזל החיג'אזית]] ב[[עבר הירדן המזרחי]] עד [[מפרץ עקבה]]. בדרום נמתח קו הגבול הציוני באלכסון מ[[אל עריש]] שלחופו הצפוני של [[חצי האי סיני]] ועד ל[[טאבה]] לחופו המערבי של [[ים סוף]].