דוקאק – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
שורה 9:
 
===מלחמה מול הצלבנים===
 
{[ערך מורחב|המצור על אנטיוכיה (1097–1098)}}
[[קובץ:Adhémar de Monteil à Antioche.jpeg|ממוזער|שמאל|הצלבנים פורצים משערי העיר ותוקפים את הצבא המוסלמי, אדמר דה לה פואי מחזיק את הרומח הקדוש]]
[[קובץ:Krizaci neverici.jpg|ממוזער|שמאל|קרב אנטיוכיה, כתב יד משנת [[1337]].]]
[[קובץ:Battle in front of Antioch.jpg|ממוזער|הקרב מול חומות אנטיוכיה, מיניאטורה מהמאה ה-14]]
[[קובץ:BitvaAntiochie.jpg|ממוזער|הקרב מחוץ לחומות אנטיוכיה. כתב יד מהמאה ה-14]]
{[{ערך מורחב|המצור על אנטיוכיה (1097–1098)}}
 
הצלבנים השקיעו מאמץ ניכר לתפוס את השטח סביב אנטיוכיה, לטהר אותו מכיסי התנגדות מוסלמים ולהפוך את האזור למקור מזון עבורם. אטיין השני, רוזן בלואה כתב לאשתו במרץ 1098 כי הם הצליחו לכבוש ולהחזיק 165 ערים ומבצרים באזור העיר. תהליך זה הונע לא רק על ידי הצורך למצוא מזון ולאסוף אספקה, אלא גם היה בחלקו פרי יוזמה פרטית של אצילים במחנה הצלבני, שרצו לחפש ביזה ולהשתלט על נחלאות במזרח, והוא יצר למעשה את הבסיס הגאוגרפי להקמת [[נסיכות אנטיוכיה]] לאחר תום המצור.
במקביל למזון שנאסף באזור אנטיוכיה, הגיעה למחנה גם אספקה שנשלחה על ידי נסיכים ארמניים ונזירים ממנזרים בצפון סוריה. אולם בדצמבר הגיע הרעב במחנה הצלבני לממדים, שאילצו את הצלבנים לשלוח כוח גדול תחת פיקודו של בוהמונד ורוברט מפלנדריה לפשיטה ארוכת טווח הרחק מהעיר. ב-31 בדצמבר הופתע הכוח הצלבני, כשנתקל באזור [[ג'בל סומק]] בצבאו של דוקוק שליט דמשק, שהיה בדרכו להסיר את המצור מעל אנטיוכיה. הצבא המוסלמי לא הצליח לנצל את יתרון ההפתעה, ונפוץ לכל עבר בלחץ ההסתערות של הפרשים הכבדים הצלבנים. ההיתקלות נסתיימה ללא הכרעה - הצלבנים, שספגו אבדות ואיבדו את שללם, נאלצו לחזור לאנטיוכיה ללא אספקה, ואילו הצבא של דמשק נסוג כלעומת שבא מבלי שניסה להסיר את המצור הצלבני.
 
בקיץ 1098 הצטרף דוקאק ל[[כרבוגא]] האטאבג של [[מוסול]] בניסיון נוסף להסיר את המצור מעל אנטיוכיה ולהשמיד את הצבא הפולש. השתתפותו של דוקאק בצבא הסלג'וקי המאוחד הבליטה את היעדרו רידואן מחלב שחשש מכרבוגא יותר מהצלבנים. שלא במוצהר ניצל כרבוגא את ההפרה של שיווי המשקל הפוליטי בצפון סוריה שגרם מסע הצלב הראשון וקיווה ליצור מבנה פוליטי חדש תחת חסותו ושלטונו הישיר שיהיה לכאורה קשור ונאמן ל[[ח'ליפה|ח'ליף]] הסלג'וקי ב[[בגדאד]] '''ברכיארק''', במסגרת זו היה כיבוש אנטיוכיה אמור להיות גולת הכותרת אך רק חלק מתוכנית גדולה יותר שבה מחזיר כרבוגא את סוריה לתחומי ההגמוניה הסלג'וקית.{{הערה|Christopher Tyerman. God's war: a new history of the Crusades, Harvard University Press, page 143|כיוון=שמאל}} סדר הגודל של הקואליציה המוסלמית לא ידוע, מקורות ארמניים למשל מצטטים מספרים דמיוניים של מאות אלפי חיילים ופרשים והיסטוריונים מוסלמים מציינים כי הצבא לא היה ניתן לספירה. תומאס אסברידג' מעריך כי הצבא המוסלמי היה בן למעלה מ 35,000 חיילים.{{הערה|Thomas Asbridge. The First Crusade: A New History. Simon & Schuster Inc 2010 page 204|כיוון=שמאל}}
בחורף 1097–1098 אנטיוכיה נצורה על ידי הצלבנים, ויגי-סיאן ובנו שמס א-דולה ביקשו עזרה מדוקאק. ב־30 בדצמבר 1097 הובסו תגבורת מדוקאק על ידי המפלגה המזייפת של בוהמונד מטארנטו, ודוקאק נסוג לחומס. מאוחר יותר הצטרף דוקאאק לקרבוגה ממוסול כדי לתקוף את הצלבנים לאחר שכבשו את אנטיוכיה ביוני 1098, אך במהלך הקרב, קו דוקאק נטש וקרבוגה הובס. בזמן הכיבוש בסוריה, רכושו של דוקאק בג'יזירה נתפס על ידי כמה ואסלים מורדים; בשנת 1099 הוא כבש מחדש את דיארבק.
 
ביום [[4 ביוני]] הופיעו גדודי החלוץ של הצבא המוסלמי אל מול חומות אנטיוכיה, עם הופעתם נטשו הצלבנים את המצודות ''' מלרגרד''' ומגדלו של טנקרד. ביום [[5 ביוני]] חצה הגוף העיקרי של הצבא המוסלמי את גשר הברזל תקף והרג את חיל המצב הצלבני הקטן שהגן על המעבר. תחילה הקים כרבוגא את המחנה הראשי ומפקדתו במרחק 3 קילומטרים מצפון לעיר והפנה את תשומת לבו ל[[מצד]] הצלבני '''לה מהומרי''' בו שכן עדיין חיל מצב צלבני בן כ-500 לוחמים בפיקודו של רובר מנורמנדי, במשך שלושה ימים עמדו הצלבנים בפני גלי התקפות בלתי פוסקים ובלילה שבין [[8 ביוני]] וה-[[9 ביוני]] נסוגו המגינים אל תוך חומות העיר והמצד נשרף.
עם הגב לקיר ללא סיכוי לתגבורת מבחוץ החליטו הצלבנים לתקוף את הצבא המוסלמי ולפגוש בו בקרב מחוץ לחומות אנטיוכיה שעתיד להכריע את עתיד העימות ומסע הצלב בכלל. הצלבנים בחרו בבוהמון כמפקד העליון של הקרב. הצבא הצלבני כלל יחידת פרשים קטנה יחסית - מאחר שרוב הסוסים מתו או נשחטו למאכל בעת המצור, ובניגוד לטקטיקה הפרנקית הרגילה היה רוב הכוח הצלבני מושתת על חיל רגלים. למרות נתוני הפתיחה הקשים ובעיקר עליונות מספרית מוסלמית עמדו לצד הצלבנים מספר גורמים טקטיים אותם הם ניצלו בצורה הטובה ביותר: הצבא המוסלמי היה פרוס לאורך חומות אנטיוכיה והתקשה לרכז כוחות וחמור מזה הצבא המוסלמי היה מפולג מאוד וכרבוגא הצליח להביא את האמירים המוסלמיים שתחת פיקודו למרדנות, על פי מקורות מוסלמים של התקופה שררה במחנה המוסלמי אווירה רעה ונכונות לערוק משדה הקרב ברגע האמת.
 
ביום [[28 ביוני]] יצא הצבא הצלבני מתוך שער הגשר, בחסות הנהר התקיפו הקשתים הצלבנים את טבעת המצור המוסלמית וזמן קצר לאחר מכן פרצו הגדודים הצלבניים מהשער, חצו את הנהר ופנו לכוון דרום בתנועה חצי מעגלית. עם פריצת הצלבנים מהעיר קיבל כרבוגא את הידיעה על האירוע אך היסס והתעכב בתגובה. הצלבנים פרצו אל המישור שמול חומות אנטיוכיה נתקלו בכוחות מוסלמים שהוצבו מול שער הגשר ומיד לאחר מכן בכוחות ששמרו על השערים הצפוניים יותר ולאחר מכן הותקפו מאחור על ידי כוחות ששמרו על שער ג'ורג הקדוש. בקרב התנועה שהתפתח הצליחו הצלבנים לשמור על מבנה הדוק ולהדוף את ההתקפות המוסלמיות. הגל הראשון של התקפת הנגד המוסלמית נהדף וחלק גדול מלוחמיו החלו בנסיגה מבוהלת משדה הקרב, בשלב זה הופיע הגוף העיקרי של הצבא המוסלמי בפיקודו של כרבוגא. תחת הלחץ הצלבני התנגשו הגדודים המוסלמים שבנסיגה עם הגדודים המגיעים לשדה הקרב ושברו את שורותיהם, ברגע משבר זה התגלה עומק המשבר והפילוג במחנה המוסלמי ויחידות שלמות ערקו משדה הקרב. לאחר עימות קצר וחריף נשבר הצבא המוסלמי, כרבוגא נאלץ לחזור בבושת פנים למוסול. הצלבנים פשטו על המחנה המוסלמי בו מצאו שלל רב ברכוש ומזון והרגו את הלא לוחמים שנמצאו במחנה. מיד לאחר הקרב נכנע חיל המצב שבמצודה וכל העיר עברה לידי הצלבנים.