אדמר דה לה פואי – הבדלי גרסאות

הוא השתתף ב[[המצור על ניקאה (1097)|מצור על ניקאה]] והצליח לשמור על המשמעת ולכידות הצבא הצלבני בעתות המשבר הן במהלך הקרב והן לאחר מכן בעת העימות עם השלטון הביזנטי. את עיקר תרומתו למסע הצלב הוא הרים בעת [[המצור על אנטיוכיה (1097–1098)|המצור על אנטיוכיה]] משבר קשה החל כאשר האספקה להדלדל במחנה הצלבני, האספקה שהביאו הצלבנים עימם נגמרה, והם החלו לסבול ממחסור חריף במזון. במהלך חודשי החורף הקשה הקדישו הצלבנים את עיקר מרצם לחיפוש אחר מזון בסביבת העיר. תיאורי הרעב והשתקפותם בכתבים העוסקים במצור מתארים התפרקות כללית של הצבא. חלק מהצלבנים לא עמדו בתלאות וברעב והחלו נוטשים את המחנה ובהם גם דמויות בולטות כמו [[פטרוס הנזיר]]. על רקע זה יזם בינואר אדמר דה לה פואי מהלך של טקסים דתיים ותהלוכות של חזרה בתשובה וכפרת עוונות, הכמרים שליוו את המסע ערכו מיסות, תפילות ושירת מזמורים. בשיאו של תהליך ההתנערות הדתית גורשו כל הנשים מתוך המחנה בטענה כי נוכחותן הביאה לאווירת זימה במחנה שהביאה להסתרת פני האל מהצלבנים, אלו מבין הצלבנים שהואשמו ב[[ניאוף]] עמדו בפני טקסים ציבוריים של השפלה ועונש הם הופשטו וקיבלו מנה של [[הלקאה|מלקות]] בפני הצבא הצלבני. מבלי לגרוע מאמונתם המתחדשת של המשתתפים בטקסי ההיטהרות, השפעתם החיובית ניכרה התנערות מאווירה של דיכאון [[פטליזם]] ועייפות שפשו בקרב הצלבנים והפכו אותם לכוח לא יעיל.{{הערה|Christopher Tyerman. God's war: a new history of the Crusades, Harvard University Press, 2006 138|כיוון=שמאל}}

 

סדר הגודל של הקואליציה המוסלמית לא ידוע, מקורות ארמניים למשל מצטטים מספרים דמיוניים של מאות אלפי חיילים ופרשים והיסטוריונים מוסלמים מציינים כי הצבא לא היה ניתן לספירה. תומאס אסברידג' מעריך כי הצבא המוסלמי היה בן למעלה מ 35,000 חיילים.{{הערה|Thomas Asbridge. The First Crusade: A New History. Simon & Schuster Inc 2010 page 204|כיוון=שמאל}} מולם עמד צבא צלבני מותש עם מספר קטן של סוסים ( כ 150 לפי דברי היסטוריונים בני התקופה) בעיר שמשאביה נדלדלו בעת המצור ומחסני המזון בה ריקים לחלוטין. נזיר אלמוני מפרובאנס בשם סטפן מוואלאנס סיפר, ככל הנראה בעידודו אם לא ביוזמתו של אדמר, על סדרת חזיונות שבהן הופיעו מרים הבתולה בנה ישו ופטרוס הקדוש - הפטרון של העיר אנטיוכיה, והבטיחו לו כי תמיכתם והצלתם של הצלבנים מובטחת אם ינקטו צעדים של חרטה, כפרת עוונות ותפילות. אדמאר דה לה פויי שליחו אל האפיפיור ניצל את ההזדמנות לסיבוב נוסף של טקסי היטהרות דתיים שהרימו את רוחם של הצלבנים.

 

עם הגב לקיר ללא סיכוי לתגבורת מבחוץ החליטו הצלבנים לתקוף את הצבא המוסלמי ולפגוש בו בקרב מחוץ לחומות אנטיוכיה שעתיד להכריע את עתיד העימות ומסע הצלב בכלל. הצלבנים בחרו בבוהמון כמפקד העליון של הקרב. 4 גדודים נועדו לפרוץ מהעיר ולתקוף את הצבא המוסלמי: גדוד צפון צרפתי בפיקוד רובר מנורמנדי ורובר מפלנדריה, גדוד גרמני בפיקוד גודפרי מבויון, גדוד דרום- צרפתי בפיקוד אדמר דה לה פואי וגדוד נורמני בפיקוד בוהמון ששימש כעתודה. ביום 28 ביוני יצא הצבא הצלבני מתוך שער הגשר, בחסות הנהר התקיפו הקשתים הצלבנים את טבעת המצור המוסלמית וזמן קצר לאחר מכן פרצו הגדודים הצלבניים מהשער, חצו את הנהר ופנו לכוון דרום בתנועה חצי מעגלית. עם פריצת הצלבנים מהעיר קיבל כרבוגא את הידיעה על האירוע אך היסס והתעכב בתגובה. הצלבנים פרצו אל המישור שמול חומות אנטיוכיה נתקלו בכוחות מוסלמים שהוצבו מול שער הגשר ומיד לאחר מכן בכוחות ששמרו על השערים הצפוניים יותר ולאחר מכן הותקפו מאחור על ידי כוחות ששמרו על שער ג'ורג הקדוש. בקרב התנועה שהתפתח הצליחו הצלבנים לשמור על מבנה הדוק ולהדוף את ההתקפות המוסלמיות. הגל הראשון של התקפת הנגד המוסלמית נהדף וחלק גדול מלוחמיו החלו בנסיגה מבוהלת משדה הקרב, בשלב זה הופיע הגוף העיקרי של הצבא המוסלמי בפיקודו של כרבוגא. תחת הלחץ הצלבני התנגשו הגדודים המוסלמים שבנסיגה עם הגדודים המגיעים לשדה הקרב ושברו את שורותיהם, ברגע משבר זה התגלה עומק המשבר והפילוג במחנה המוסלמי ויחידות שלמות ערקו משדה הקרב. לאחר עימות קצר וחריף נשבר הצבא המוסלמי, כרבוגא נאלץ לחזור בבושת פנים למוסול. הצלבנים פשטו על המחנה המוסלמי בו מצאו שלל רב ברכוש ומזון והרגו את הלא לוחמים שנמצאו במחנה. מיד לאחר הקרב נכנע חיל המצב שבמצודה וכל העיר עברה לידי הצלבנים.

==מותו של אדמר==

לאחר קרב אנטיוכיה וכיבוש העיר לא נותר בסוריה רבתי כוח מוסלמי שיכול לעצור את תנופת מסע הצלב הראשון והדרך לירושלים הייתה פתוחה. הישגי מסע הצלב החלו לקרום עור וגידים בהקמת [[רוזנות אדסה]] והמשיך בכיבוש אנטיוכיה, בכך הייתה מעין הכרזה על עליית כוח חדש במזרח. הדמות המרכזית היה בוהמון הנורמני שראה בעצמו כשליטה של העיר, הוא דחק את התביעה הביזנטית כי אנטיוכיה תימסר לידי האימפריה ודרש את העיר לעצמו. מולו עמד ריימון מטולוז שמתוך איבה לבוהמון היה מוכן לקחת על עצמו את ההגנה של האינטרסים הביזנטיים, הוא אף הרחיק לכת ומשהרגיש כי השליטה באנטיוכיה נשמטת מידיו שלח משלחת לקונסטנטינופול לדרוש מהקיסר לבוא ולקבל את העיר לידיו, מסיבות לא ברורות לא ניצל הקיסר אלכסיוס הזדמנות זו ותשובתו הגיע באיחור של שנה - לאחר שבוהמון ביסס את אחיזתו בעיר.{{הערה|יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, א, ירושלים: מוסד ביאליק ודביר, הדפסה שישית 2005 כרך ראשון עמוד 124}}