הבדלים בין גרסאות בדף "אדמר דה לה פואי"

נוספו 4 בתים ,  לפני 3 חודשים
אין תקציר עריכה
תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד
{{אישיות}}
'''אדמר דה לה פואי''' (הידוע גם בשם אדמהר, איימאר או אלארז) דה מונטיל (נפטר ב -[[1 באוגוסט]] [[1098]]) היה אחד הדמויות העיקריות של מסע הצלב הראשון והיה הבישוף של [[לה פווי-אן-ולה]] לפני שנת 1087. הוא היה הנציג הנבחר של האפיפיור. [[אורבן ה-2]] ל[[מסע הצלב הראשון]] לארץ הקודש. למרות היותו איש דת הוא מוזכר בכתבי ההיסטוריונים של התקופה כלוחם ללא חת לצד האבירים שהובילו את מסע הצלב במיוחד ב[[קרב דוריליאום]] ו[[המצור על אנטיוכיה (1097–1098)|במצור על אנטיוכיה]]. מסופר כי אדהמאר נשא את הרומח הקדוש בפריצה הנואשת של הצלבנים מאנטיוכיה ב־28 ביוני 1098, הוא נפטר בשנת 1098 ממגפה שפרצה באנטיוכיה לאחר הכיבוש.
 
==ביוגרפיה==
'''אדמר דה לה פואי''' (הידוע גם בשם אדמהר, איימאר או אלארז) דה מונטיל (נפטר ב -1 באוגוסט 1098) היה אחד הדמויות העיקריות של מסע הצלב הראשון והיה הבישוף של [[לה פווי-אן-ולה]] לפני שנת 1087. הוא היה הנציג הנבחר של האפיפיור. [[אורבן ה-2]] ל[[מסע הצלב הראשון]] לארץ הקודש. למרות היותו איש דת הוא מוזכר בכתבי ההיסטוריונים של התקופה כלוחם ללא חת לצד האבירים שהובילו את מסע הצלב במיוחד ב[[קרב דוריליאום]] ו[[המצור על אנטיוכיה (1097–1098)|במצור על אנטיוכיה]]. מסופר כי אדהמאר נשא את הרומח הקדוש בפריצה הנואשת של הצלבנים מאנטיוכיה ב־28 ביוני 1098, הוא נפטר בשנת 1098 ממגפה שפרצה באנטיוכיה לאחר הכיבוש.
 
==קורות חייו==
 
הוא נולד ככל הנראה בשנת 1045 או בסמוך לכך למשפחת אצולה צרפתית ונבחר לבישוף של לה פוי בסמוך לשנת 1080, היה תומך [[הרפורמה הגרגוריאנית|ברפורמה הגרגוריאנית]] הקרויה על שם ה[[אפיפיור]] שהוביל אותה בתחילתה, [[גרגוריוס השביעי]], ומטרתה הייתה לחזק את מעמד מוסד האפיפיורות ו[[הקוריה הרומאית]] כנגד השליטים החילוניים של אירופה וכנגד ה[[בישוף|בישופים]] וכן ביעור שחיתויות בכנסייה. הרפורמה החלה עם מינויו של גרגוריוס השביעי לאפיפיור בשנת [[1073]] ונמשכה גם בתקופתם של ממשיכיו. הרפורמה הייתה מורכבת משורה של מאבקים והחלטות כנגד שחיתות בכנסייה ובישופים סוררים, ובעיקר כנגד השליטים החילוניים של אירופה, במטרה לבצר את עצמאות הכנסייה וכוחה. על רקע זה הוא הפך למקורב לאפיפיור אורבן השני ו[[רמון הרביעי, רוזן טולוז]] שהיה האציל העשיר והחזק ביותר בצרפת וממובילי מבע הצלב הראשון.
 
ב[[ועידת קלרמון]] - [[סינוד]] שהתקיים בין ה-[[18 בנובמבר|18]] והו-[[28 בנובמבר]] [[1095]] בעיר [[קלרמון-פראן|קלרמון]] שבחבל [[אוברן]] שב[[צרפת]]. בוועידה השתתפו מנהיגים של [[הכנסייה הקתולית]] בראשות ה[[אפיפיור]] [[אורבנוס השני]]. נאומו של זה האחרון ב-[[27 בנובמבר]] היווה את נקודת הפתיחה ל[[מסע הצלב הראשון]] ומכאן ל[[מסעי הצלב]] בכלל. אדמר דה לה פואי הושפע עמוקות מנאום האפיפיור שנאם ב[[צרפתית]] (שפת אמו) ולא ב[[לטינית]]. וקרא אורבנוס השני לאצולת אירופה להילחם בצבאות הסלג'וקים המאיימים על [[האימפריה הביזנטית]] ולשחרר את אדמות [[ארץ הקודש]] הכבושות בידי מוסלמים, תוך שהוא עושה הקבלות לכיבוש הארץ על ידי [[יהושע בן נון]], ולמוסלמים כ"בני [[עמלק]]".
 
אדמר נבחר להיות נציג האפיפיור למסע הצלב ב־27 בנובמבר 1095. אחת מהסיבות לבחירה הייתה כיוון שהוא כבר עלה לרגל לירושלים בשנים 1086 ו -1087. בעקבות ההכרזה על מסע הצלב אדמר דה לה פואי השקיע בשנה שלאחר הנאום מאמץ רב בגיוס כסף ובגיוס לוחמים בנסיעתו ב־15 באוגוסט 1096 ליווה את ריימון מטולוז וצבאו מזרחה. הוא זכה למעמד מיוחד בקרב הנהגת מסע הצלב, בעוד שריימון ומנהיגים אחרים הסתכסכו ביניהם לעיתים קרובות אדמר הוכר תמיד כמנהיג הרוחני של מסע הצלב והיה מכובד מאוד על ידי רוב הצלבנים.
 
==מנהיג רוחני של מסע הצלב==
המחנה הצלבני יצאו לדרך ב4ב-4 מחנות נפרדים, חלקם מאזורים שלא היו נתונים להשפעת ה[[אפיפיור]]. מנהיגי המחנות היו:
* [[רמון הרביעי, רוזן טולוז]] (ידוע גם בשם רמון מסן ז'יל) עם כוחות גדולים מאזור טולוז
* [[איג דה ורמנדואה]] אחיו של מלך צרפת בראש הכוחות מ[[לורן]].
סדר הגודל של הקואליציה המוסלמית לא ידוע, מקורות ארמניים למשל מצטטים מספרים דמיוניים של מאות אלפי חיילים ופרשים והיסטוריונים מוסלמים מציינים כי הצבא לא היה ניתן לספירה. תומאס אסברידג' מעריך כי הצבא המוסלמי היה בן למעלה מ 35,000 חיילים.{{הערה|Thomas Asbridge. The First Crusade: A New History. Simon & Schuster Inc 2010 page 204|כיוון=שמאל}} מולם עמד צבא צלבני מותש עם מספר קטן של סוסים ( כ 150 לפי דברי היסטוריונים בני התקופה) בעיר שמשאביה נדלדלו בעת המצור ומחסני המזון בה ריקים לחלוטין. נזיר אלמוני מפרובאנס בשם סטפן מוואלאנס סיפר, ככל הנראה בעידודו אם לא ביוזמתו של אדמר, על סדרת חזיונות שבהן הופיעו מרים הבתולה בנה ישו ופטרוס הקדוש - הפטרון של העיר אנטיוכיה, והבטיחו לו כי תמיכתם והצלתם של הצלבנים מובטחת אם ינקטו צעדים של חרטה, כפרת עוונות ותפילות. אדמאר דה לה פויי שליחו אל האפיפיור ניצל את ההזדמנות לסיבוב נוסף של טקסי היטהרות דתיים שהרימו את רוחם של הצלבנים.
 
עם הגב לקיר ללא סיכוי לתגבורת מבחוץ החליטו הצלבנים לתקוף את הצבא המוסלמי ולפגוש בו בקרב מחוץ לחומות אנטיוכיה שעתיד להכריע את עתיד העימות ומסע הצלב בכלל. הצלבנים בחרו בבוהמון כמפקד העליון של הקרב. 4 גדודים נועדו לפרוץ מהעיר ולתקוף את הצבא המוסלמי: גדוד צפון צרפתי בפיקוד רובר מנורמנדי ורובר מפלנדריה, גדוד גרמני בפיקוד גודפרי מבויון, גדוד דרום- צרפתי בפיקוד אדמר דה לה פואי וגדוד נורמני בפיקוד בוהמון ששימש כעתודה. ביום ב-28 ביוני יצא הצבא הצלבני מתוך שער הגשר, בחסות הנהר התקיפו הקשתים הצלבנים את טבעת המצור המוסלמית וזמן קצר לאחר מכן פרצו הגדודים הצלבניים מהשער, חצו את הנהר ופנו לכוון דרום בתנועה חצי מעגלית. עם פריצת הצלבנים מהעיר קיבל כרבוגא את הידיעה על האירוע אך היסס והתעכב בתגובה. הצלבנים פרצו אל המישור שמול חומות אנטיוכיה נתקלו בכוחות מוסלמים שהוצבו מול שער הגשר ומיד לאחר מכן בכוחות ששמרו על השערים הצפוניים יותר ולאחר מכן הותקפו מאחור על ידי כוחות ששמרו על שער ג'ורג הקדוש. בקרב התנועה שהתפתח הצליחו הצלבנים לשמור על מבנה הדוק ולהדוף את ההתקפות המוסלמיות. הגל הראשון של התקפת הנגד המוסלמית נהדף וחלק גדול מלוחמיו החלו בנסיגה מבוהלת משדה הקרב, בשלב זה הופיע הגוף העיקרי של הצבא המוסלמי בפיקודו של כרבוגא. תחת הלחץ הצלבני התנגשו הגדודים המוסלמים שבנסיגה עם הגדודים המגיעים לשדה הקרב ושברו את שורותיהם, ברגע משבר זה התגלה עומק המשבר והפילוג במחנה המוסלמי ויחידות שלמות ערקו משדה הקרב. לאחר עימות קצר וחריף נשבר הצבא המוסלמי, כרבוגא נאלץ לחזור בבושת פנים למוסול. הצלבנים פשטו על המחנה המוסלמי בו מצאו שלל רב ברכוש ומזון והרגו את הלא לוחמים שנמצאו במחנה. מיד לאחר הקרב נכנע חיל המצב שבמצודה וכל העיר עברה לידי הצלבנים.
 
==מותו של אדמר==
* [[יהושע פראוור]], '''תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל''', א-ב, ירושלים: הוצאת [[מוסד ביאליק]], 1963, 1973. - המחבר זכה ב[[פרס ישראל]]; במהדורתו ב[[צרפתית]] זכה הספר בפרס "האקדמיה הצרפתית".
* יהושע פראוור, '''הצלבנים - דיוקנה של חברה פיאודלית''', ירושלים: מוסד ביאליק, 1975, 1985.
<div style="direction: ltr;">
* Steven Runciman, '''A History of the Crusades''', Cambridge university press, 1952 {{ISBN|0521061628}}
* Christopher Tyerman. '''God's war: a new history of the Crusades''', Harvard University Press, 2006
* Thomas S. Asbridge, The Creation of the Principality of Antioch, 1098–1130. The Boydell Press, 2000.
* Kenneth M. Setton, ed., A History of the Crusades, Vols. II and V. Madison, 1969–1989.
 
==הערות שוליים==
{{הערות שוליים}}
 
[[קטגוריה:נפטרים ב-1098]]