מונאדה (לייבניץ) – הבדלי גרסאות

{{עריכה|ויקיזציה}}

גוטפריד וילהלם לייבניץ, הפילוסוף הגרמני בן המאה ה-18, מעולם לא היה דואליסט, שכן הוא (בשונה מאנשי המדע בני זמנו אשר אימצו ללא היסוס את טבע החומר כפי שהציע אותו דקארט) ביקר את משל השעווה, העומד בבסיס ההנחות הקרטזיאניות, באמצעות ניסוי מחשבה זנוני[1] מרתק. כזכור, דקארט ביקש להראות כי החומר מטבעו הוא עצם מתפשט בלבד, וכן כי הוא כפוף לחוקים גאומטריים ופיזיקליים. על סמך הנחות אלו, טען לייבניץ כי אם החומר גאומטרי, ביכולתו להתחלק לאינסוף יחידות שכל אחת מהן חסרת נפח (בדיוק כשם שהקו הגיאומטרי ניתן לחלוקה) עד שכל שייוותר ממנו הוא נקודות אידיאליות נטולות כל עובי[2]. אלא שמן הרגע בו העלינו בדעתנו את אותן יחידות בסיסיות, לא ניתן עוד להגיד כי חומריות הן, שהרי, כפי שקבע דקארט, ההתפשטות היא תכונתם הבסיסית של הגופים הפיזיקליים, ועל כן מוכרח כי לכל פיסת חומר יהיה נפח, דבר שאינו מתקיים ביחס לאותן יחידות ראשוניות ואידאליות (לשון אחר: מן הצד האחד החומר גיאומטרי, ולכן בעל יחידות יסודיות חסרות נפח, ומן הצד השני, המונח "חסר נפח" סותר את היות החומר "יש" מתפשט בטבעו).