המצור על אנטיוכיה (1097–1098) – הבדלי גרסאות

העיר '''[[אנטיוכיה|אַנְטִיוֹכִיָה]]''', הנקראת כיום '''[[אנטקיה|אַנְטַקְיָה]]''' (Antakya), נמצאת ב[[האטיי (נפה)|נפת האטיי]] ב[[טורקיה]], על גדות נהר ה[[אורונטס]], כ-26 קילומטר משפך הנהר ל[[הים התיכון|ים התיכון]]. ערים רבות ב[[המזרח התיכון|מזרח התיכון]] נקראו "אנטיוכיה" ועל מנת להבדיל ביניהן נקראה העיר "אנטיוכיה שעל האורונטס". נהר האורונטס הוא ברובו בלתי עביר, אך ערוץ הנחל שימש לתנועה מצפון לדרום. חשיבותה של אנטיוכיה מבחינה היסטורית נובעת מן העובדה כי העיר נמצאה על עורק מסחר ראשי המוביל מנמלי הים התיכון אל אזור ה[[פרת]] וה[[חידקל]]. דרכים מן הצפון ומצפון־מזרח, שנפגשות באנטיוכיה, עוברות לאורך עמק נהר אורונטס עד [[חמה (עיר)|חמה]] ו[[חומס]], שם הן מתפצלות ל[[דמשק]] ול[[סוריה]], ולדרום.

החל מהמחצית השנייה של האלף הראשון לספירה עברה העיר מיד ליד במסגרת המאבק בין [[האימפריה הביזנטית]] ו[[האימפריה המוסלמית|השליטים המוסלמים]] על השליטה בסוריה. במחצית הראשונה של המאה ה-11 פלשו ה[[סלג'וקים]] למזרח התיכון, וב-[[1085]] נכבשה אנטיוכיה על ידם וביצורי הביזנטים מתקופת [[יוסטיניאנוס הראשון]] חוזקו.

[[האימפריה הסלג'וקית]] לא האריכה ימים ועד מהרה התפצלה לאמירויותל[[הנסיכויות הבייליקיות באנטוליה|אמירויות קטנות]]. גם צפון סוריה, אליה נכנסוהגיעו הצלבנים, הייתה מפוצלת ומפולגת ובשליטת מספר ישויות מדיניות, שנוצרו עם התפוררות ממלכתו של [[מלכשאה הראשון]] ולאחר מותו של [[תתש הראשון]], [[השושלת הסלג'וקית|סלג'וקי]] ששלט בחלקים מארץמ[[ארץ ישראל]] וסוריה. ב-[[1095]] השליטה בסוריה התחלקה בין בניו של תתש, בחלק הצפוני שלט [[רידואן]] שליט [[חלב (עיר)|חלב]], ובחלק הדרומי [[דוקאק]] שליט [[דמשק]]. בתוך תחומי שלטונם של האחים שכנו מספר אמירויות עצמאיות, בדרך כלל בשליטת קצינים טורקיים או ראשי שבטים ערביים. אנטיוכיה, שהייתה בשטח שנמצא פורמלית בשליטת רידואן, נשלטה על ידי האמיר הטורקי-סלג'וקי '''יאגייאיי סיאן''' (Yağısıyan), כ[[וסל|ווסל]] של האחרון. מערכת היחסים בין השליטים והאמירים המוסלמים בסוריה הייתה מתוחה, כאשר כל אחד נלחם באחר ומחליף נאמנות ובעלי ברית.{{הערה|Runciman, Steven (1969) [1955], "The First Crusade: Antioch to Ascalon", in Marshall W. Baldwin & Kenneth M. Setton, A History of the Crusades Volume One: The First Hundred Years (second ed.), The University of Wisconsin Press, page 309|כיוון=שמאל}}

כיבוש אנטיוכיה היה אתגר לכוחות הנוצריים, שהשתתפו במסע הצלב הראשון, אך מיקומה האסטרטגי הפך אותה לחיונית לכל מי שרצה לשלוט בצפון סוריה בפרט ובסוריה בכלל. מפקדי הצבא הצלבני חששו כי עקיפת העיר והימנעות מכיבושה עלולים לגרום לניתוק צבאם מעורפו, ולאיים על נתיבי האספקה והתקשורת שלו עם נסיכות[[רוזנות אדסה]] הצלבנית ועם האימפריה הביזנטית - הכוח הנוצרי העיקרי במזרח. מאידך, כיבוש אנטיוכיה אמור היה לאפשר לצלבנים אחיזה איתנה בצפון סוריה, תקשורת בטוחה עם אירופה וביזנטיון, ומעבר בטוח לארץ ישראל דרך רצועת החוף של סוריה ולבנון.

ההיסטוריון [[כריסטופר טיירמן]] נותן הסבר שונה להחלטה לכבוש את אנטיוכיה. הוא טוען,{{הערה|Christopher Tyerman. God's war: a new history of the Crusades, Harvard University Press, 2006 pp 135-136|כיוון=שמאל}} שהקיסר הביזנטי [[אלכסיוס הראשון]] ראה במסע הצלב הזדמנות להשיב לשליטת האימפריה הביזנטית שטחים שאבדו לה בצפון סוריה, וראה בכיבוש אנטיוכיה מהלך אסטרטגי שירחיק את האיום הסלג'וקי מאנטוליהמ[[אנטוליה]]. החזון הביזנטי השתלב עם השאיפות של מנהיגי מסע הצלב הראשון, שבשלב זה כבר רצו לנצל את מסע הצלב לצורך השתלטות על נחלאות משלהם במזרח, כפי שעשה [[בלדווין הראשון, מלך ירושלים|בלדווין מבולון]] בהקמת [[רוזנות אדסה]].