המצור על אנטיוכיה (1097–1098) – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
שורה 213:
==לאחר המצור==
 
לאחר קרב אנטיוכיה וכיבוש העיר לא נותר בסוריה רבתי כוח מוסלמי שיכול לעצור את תנופת מסע הצלב הראשון והדרך לירושלים הייתה פתוחה. הישגי מסע הצלב החלו לקרום עור וגידים בהקמת [[רוזנות אדסה]] והמשיך בכיבושוכיבוש אנטיוכיה, והייתה בכך הייתה מעין הכרזה על עליית כוח חדש במזרח. הדמות המרכזית היההיתה בוהמון הנורמני שראה בעצמו כשליטה של העיר, הואוהוא דחקדחה את התביעה הביזנטית כי אנטיוכיה תימסר לידי האימפריה ודרש את העיר לעצמו. מולו עמד ריימון מטולוז שמתוך איבה לבוהמון היה מוכן לקחת על עצמו את ההגנה של האינטרסים הביזנטיים,. הוא אף הרחיק לכת ומשהרגיש כי השליטה באנטיוכיה נשמטת מידיו שלח משלחת לקונסטנטינופול לדרוש מהקיסר לבוא ולקבל את העיר לידיו,. מסיבות לא ברורות לא ניצל הקיסר אלכסיוס הזדמנות זו ותשובתו הגיע באיחור של שנה -, לאחר שבוהמון ביסס את אחיזתו בעיר.{{הערה|יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, א, ירושלים: מוסד ביאליק ודביר, הדפסה שישית 2005 כרך ראשון עמוד 124}}
 
בשיא המאבק תפסו המנהיגים הצלבנים הניצים רבעיםרובעים בעיר, נציג האפיפיור אדמר מפויי מת ב-[[1 באוגוסט]] מהתפרצות של מחלה בעיר - ככל הנראה [[טיפואיד (מחלה)|טיפוס הבטן]] ובמחנה הצלבני לא נותר מנהיג עםבעל יכולת להכריע את הסכסוך. במועצת מנהיגי הצלבנים היו הכוחות שקולים אך אם התארכות הסכסוך נטתה הכף לטובת בוהמון שניחן בחוש פוליטי מצוין קנהוקנה את אהדתם של הצלבנים, בעוד שריימון, שלא היה מנהיג פופולרי, החל להפסיד במערכה על העיר.
 
סכסוכים ופלגנות אלו והתפוררות הפיקוד הצלבני הביאהביאו לעצירת המומנטום של מסע הצלב והמחנה הצלבני התעכב 10עשרה חודשים בסוריה עד שפנה לכבוש את ירושלים. התסיסה במחנה הצלבני החלה עם שכבתבשכבת החיילים הרגלים - בני המעמדות הנמוכים, האידאולוגיה הנוצרית על פיה העניים הם אלו שירשו את מלכות השמיים{{הערה|ראו בערך [[הברית החדשה#לידתו של ישו וקורות חייו הראשונים|הברית החדשה]]}} במחנה קם גדוד אנשיו הטיפו לחיים בחוסר כל. עליהם כתב פרופסור יהושע פראוור{{הערה|יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, א, ירושלים: מוסד ביאליק ודביר, הדפסה שישית 2005 עמוד 127}}: "...במוחותיהם המשולהבים ציפייה משיחית ובלבותיהם אכזריות שניערה מעליה כל רגש אנושי. לאחר קרב הם הופכים לאוכלי-אדם הטורפים את גוויות המוסלמים!"
 
[[רמון הרביעי, רוזן טולוז]] - בתסכולו - פנה להרפתקה צבאית ויצא לכבוש לעצמו נחלה משלו. הוא שכנע את [[רוברט השני, דוכס נורמנדיה]] ואת [[טנקרד]] להישבע לו אמונים ולצעוד לצדו לכיוון דרום בדרכם לאמירות [[טריפולי (לבנון)|טריפולי]] מתוך תקווה לכבוש לעצמו נחלה שוות ערך לנחלתו של בוהמון.