|
|
|
בשיא המאבק תפסו המנהיגים הצלבנים הניצים רובעים בעיר, נציג האפיפיור אדמר מפויי מת ב-[[1 באוגוסט]] מהתפרצות של מחלה בעיר - ככל הנראה [[טיפואיד (מחלה)|טיפוס הבטן]] ובמחנה הצלבני לא נותר מנהיג בעל יכולת להכריע את הסכסוך. במועצת מנהיגי הצלבנים היו הכוחות שקולים אך אם התארכות הסכסוך נטתה הכף לטובת בוהמון שניחן בחוש פוליטי מצוין וקנה את אהדתם של הצלבנים, בעוד שריימון, שלא היה מנהיג פופולרי, החל להפסיד במערכה על העיר.
סכסוכים ופלגנות אלו והתפוררות הפיקוד הצלבני הביאו לעצירת המומנטום של מסע הצלב והמחנה הצלבני התעכב עשרה חודשים בסוריה עד שפנה לכבוש את ירושלים. התסיסה במחנה הצלבני החלה בשכבת החיילים הרגלים - בני המעמדות הנמוכים, - מכוח האידאולוגיה הנוצרית על פיה העניים הם אלו שירשו את מלכות השמיים{{הערה|ראו בערך [[הברית החדשה#לידתו של ישו וקורות חייו הראשונים|הברית החדשה]]}} במחנהובמחנה קם גדוד אנשיושאנשיו הטיפו לחיים בחוסר כל. עליהם כתב פרופסור יהושע פראוור{{הערה|יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, א, ירושלים: מוסד ביאליק ודביר, הדפסה שישית 2005 עמוד 127}}: "...במוחותיהם המשולהבים ציפייה משיחית ובלבותיהם אכזריות שניערה מעליה כל רגש אנושי. לאחר קרב הם הופכים לאוכלי-אדם הטורפים את גוויות המוסלמים!"
בתסכולו פנה [[רמון הרביעי, רוזן טולוז]] - בתסכולו - פנה להרפתקה צבאית ויצא לכבוש לעצמו נחלה משלו. הוא שכנע את [[רוברט השני, דוכס נורמנדיה]] ואת [[טנקרד]] להישבע לו אמונים ולצעוד לצדו לכיוון דרום בדרכם לאמירות [[טריפולי (לבנון)|טריפולי]] מתוך תקווה לכבוש לעצמו נחלה שוות ערך לנחלתו של בוהמון. תוכניותיו של רמון עלו על שרטון כאשר ב-[[14 בפברואר]] [[1099]] הטיל מצור על מבצר [[ערקה]] שמדרום לאנטיוכיה. המצור ומריבות חוזרות בין מנהיגי המסע הקרינו על האווירה המתוחה במחנה והתפשטו גם בקרב אנשי הכמורה הנלווים ללוחמים ולהמון פשוטי העם שהוו את רוב הכוח הלוחם. הצלבנים נאלצו להפסיק את המצור ובלחץ הלוחמים ושאר הצלבנים החליטו רמון ו[[גוטפריד מבויון]] - שלא לקח חלק במריבות הטריטוריאליות של שאר הנסיכים - לצעוד לכוון ירושלים.
תוכניותיו של רמון עלו על שרטון כאשר ב-[[14 בפברואר]] [[1099]] הטיל מצור על מבצר [[ערקה]] שמדרום לאנטיוכיה. המצור ומריבות חוזרות בין מנהיגי המסע הקרינו על האווירה המתוחה במחנה והתפשטו גם לאנשי הכמורה הנלווים ללוחמים ולהמון פשוטי העם שהוו את רוב הכוח הלוחם. הצלבנים נאלצו להפסיק את המצור ובלחץ הלוחמים ושאר הצלבנים החליטו רמון ו[[גוטפריד מבויון]] - שלא לקח חלק במריבות הטריטוריאליות של שאר הנסיכים - לצעוד לכוון ירושלים.
==ראו גם==
|
