הזמן הוורוד – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד עריכה מתקדמת מהנייד |
Derekangels (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
||
שורה 15:
|תאריך סגירה=[[2008]]
|תאריך ייסוד=[[1996]]}}
[[קובץ:ZV3-COVER.jpg|שמאל|ממוזער|200px|שער העיתון, גיליון 3]]▼
'''הזמן הוורוד''' הוא [[עיתון]] לקהילת ה[[להט"ב]] בישראל, שהופץ אחת לחודש במתכונת [[חינמון]]. הגיליון הראשון של העיתון פורסם בספטמבר [[1996]], ומאז ובמשך כ-12 שנה כמעט ברציפות העיתון יצא לאור, עד לסגירתו בפברואר [[2008]].
==היסטוריה==
=== רקע ===
העיתון נוסד על ידי [[יאיר קדר]], עורכו הראשון, כעיתון הגייז הראשון שמשלב בין ארבעת אגפי הקהילה - [[הומוסקסואליות|הומוסקסואלים]], [[לסבית|לסביות]], [[ביסקסואל]]ים ו[[טרנסג'נדר|טרנס'נדרים]], והוא ביטא קו פוליטי חצוף ונועז בתקופתו. כשעזב קדר את עריכת העיתון עקב נסיעה לחוץ לארץ הועבר העיתון לידי [[אגודת הלהט"ב]], ו[[אורנה אושרי]] התמנתה לעורכת. אחר כך בשנים [[2002]]-[[1998]] הוא נערך על ידי גדי ששון, שהתפטר מתפקידו לטובת הקמת "הזמן החדש" שנסגר לאחר מספר חודשי פעילות מועטים.
לאחר עזיבתו של ששון חדל העיתון לצאת לאור, ורק כעבור מספר חודשים חזר לפעילות תחת הוצאת [[אגודת הלהט"ב]], בשיתוף עם [[רשת שוקן]] בשמו החדש: [[העיר בוורוד]].
במחצית השנייה של [[שנות ה-90 של המאה ה-20|שנות ה-90]], שנים משמעותיות בתולדות הקהילה, שימש הזמן הוורוד כלי התקשורת העיקרי שלה. הוא ליווה מאבקים ציבוריים שונים, ביניהם המאבקים נגד ההתבטאויות [[הומופוביה|הומופוביות]] של האישים [[עזר ויצמן]], שהשווה בבית הספר הריאלי בין משכב זכר למשכב בהמה, וזכה בתגובה להפגנות אחדות עד שהתנצל, [[מאיר אריאל]], שהתבטא נגד אורח החיים ההומוסקסואלי בראיון בידיעות אחרונות ו[[זבולון המר]], שמנע את שידורה של תוכנית הטלוויזיה לנוער "קלפים פתוחים" שהוקדשה לנוער חד מיני,{{הערה|1={{החינוכית||פרקי התוכנית "קלפים פתוחים"|391}}}}
מעבר למאבקים הציבוריים אותם ליווה, היה לעיתון גם פן בידורי, במסגרתו הופיעו פינת רכילות, צילומי אופנה שונים ועוד. במסגרת זו נהג העיתון לערוך מדי שנה תחרות "גבר השנה". זוכי התחרות השתתפו בתחרויות יופי בינלאומיות להומואים שהתקיימו מסביב לעולם, כדוגמת תחרות "[[מר גיי העולמי]]" {{אנ|Mr Gay World}}. מאז סגירת המגזין אין לישראל נציגים בתחרויות כגון אלה.{{הערה|1=[http://www.mako.co.il/pride-news/global/Article-c8e08b3528e7f31006.htm?partner=obinsite במדים ותחתונים: חייל המארינס זכה בתואר "מר גיי ארצות הברית"], מאקו, 26.6.2013}}
בין הכותבים בעיתון היו [[גל אוחובסקי]], [[אבנר ברנהיימר]], [[עמליה זיו]], [[ניצן הורוביץ]], אורן קנר, אלון הגר, סמי דואניאס, [[שבי גטניו]], גדי ששון, [[אייל גרוס]], Ne-Tasha, יורם מלמד, רונן פארי, דנה אינטרנשיונל, גור רוזן, דנה אורלנד, דנה פלג, [[רמי הסמן]], [[גדעון הירש]], [[אילן שיינפלד]], [[דן לחמן]] ואחרים.
=== הקמה ופעילות ===
לצורך הקמת העיתון גויסו בהתנדבות אנשים מהאקדמיה, מחיי הלילה ומעיתון העיר. הדפסת העיתון נערכה בפורמט "טבלואיד" בנייר עיתון בצבעים. הוא הופץ לראשונה חינם בדוכני העיתונים ברחבי תל אביב והגדיל את חשיפתו לציבור ההומו לסבי. מאחר שהעיתון היה עצמאי ונטול מגבלות מימון של חברות מסחריות גדולות (הוא התפרנס מפרסומים של עסקים הפונים לחברי הציבור ההומו לסבי), או של ארגונים ממסדיים בעלי אינטרסים שונים, תכניו אופיינו בבוטות אידאולוגית ופוליטית שנעדרה בקודמיו.
בשנת ==== קשיי העיתון ====
בשנת [[2004]] נקלע המו"ל לקשיים כלכליים ובמשך חודשים ספורים יצא הזמן הוורוד תחת הכותרת הזמן החדש, בחסות החברה המסחרית "טלטאץ' תקשורת" ובשיתוף פעולה מסחרי עם
המקומון התל- אביבי "העיר". חזות העיתון שונתה ועיצובו דמה לאחד ממוספי עיתון העיר הן בגודל העיתון (שהוקטן לגודל A4) והן בפורמט ההדפסה, שהומר כולו לדפי כרומו.
בשנת [[2005]] חידשה האגודה בשיתוף העיר את הוצאת העיתון ועורכת מוספי המקומון מונתה אף לעורכת העיתון הקהילתי. בשנת [[2008]] רכש העיר את זכויות ההוצאה לאור והעיתון נדפס במשך שנתיים תחת השם העיר בוורוד. השינוי הוביל לשינוי תוכני העיתון, אשר לבשו אופי מסחרי והתמקדו בנושאי [[לייף סטייל]], אפנה ויחסי ציבור וטורים מעטים אשר כוונו לקהל יעד הומו לסבי. כך איבד העיתון את אופיו הקהילתי האלטרנטיבי ועטה אופי שיווקי מסחרי אשר הפך אותו למגזין בידורי צרכני נוסף בשוק העיתונות הישראלי, עד שנסגר בשנת [[2010]] (קניאס, [[2012]]). === העיתון הקהילתי כאמצעי תקשורת אלטרנטיבי ===
ככל אמצעי תקשורת העיתון הקהילתי מורכב מתכנים כתובים ודימוים חזותיים, המגלמים בתוכם סמלים, מיתוסים, תפיסות וערכים בעלי תפקיד מרכזי בעיצוב זהותו, מגדרו ומיניותו של הפרט (קלנר, 2003: בתוך קניאס, 2012). צורות הפנייה הסמליות שבהן משתמשת העיתונות ההומו לסבית מושתתות על קודים תרבותיים ועל דימויים המסמנים את הנטייה החד מינית בתודעת הציבור ההומו לסבי. זאת בניגוד לרוב הדימויים בתקשורת הזרם המרכזי, המופקים על ידי הרוב הדומיננטי בחברה המורכב מגברים לבנים, הטרוסקסואלים ומכוונים אליו. כמו כן, רוב הדימויים ההומו לסביים המופיעים בתקשורת ההמונים הם בעלי אופי שלילי, מגוחך או מושחת.
הייצוג ההומו לסבי באמצעי תקשורת ההמוניים מועט ומעוות, ולכן שימש השיח העיתונאי הקהילתי שנים רבות ככלי היחיד שבאמצעותו [[הומואים]] ולסביות קיבלו אשרור חיובי למציאות חייהם ולתחושותיהם. תפקידו של העיתון הקהילתי כסוכן חברות לפעילות חברתית בארץ מקומות מפגש ובילוי עולה כבר בסיפורי חיים של הומואים ישראלים (קמה, 2003). הדר נמיר מדגישה את חשיבות תפקיד זה בשנות השמונים והתשעים בעיקר בקרב קוראים שהיו בארון או שגרו בפריפריה, אשר לא הייתה בה פעילות קהילתית: "היה בידוד נורא חזק. לא היה שום מודל לחיקוי. העיתון שימש קרש הצלה להומואים ולסביות, שלא הייתה להם כתובת לפנות" (ריאיון עם הדר נמיר, 27.12.2005).
=== שיח האיידס בעיתון הזמן הוורוד ===
במחצית השנייה של [[שנות התשעים]] נקט הזמן הוורוד קו אידאולוגי רדיקלי ונאבק בדימוי המאיים של
כתבות העיתון התמקדו בשאננות חברי הציבור המתנגדים לשימוש באמצעי מניעה בעקבות פיתוח קוקטייל תרופות המעכב את התפתחות הנגיף ופירטו את תופעות הלוואי והקשיים החברתיים של נטילת ה"קוקטייל". אם כן, אפשר להבחין בקו אידאולוגי אמביוולנטי העולה משיח האיידס בעיתון הזמן הוורוד. מחד גיסא יש סיקור מפורט של חוויות של נשאי הנגיף וקשייהם ומאידך גיסא אופיו המאיים של סיקור זה מטפח את הדימוי המסוכן של המחלה ונפגעיה ובכך שומר על גבולות השיח הנורמטיבי בנושא. (קניאס, 2012).
| |||