הבדלים בין גרסאות בדף "עבדאללה הראשון, מלך ירדן"

מ
(←‏קישורים חיצוניים: סרטון, רצח המלך עבדאללה, יולי 1951, ארכיון הסרטונים של AP)
מ (←‏ביוגרפיה: תקופה)
כאמיר, נפגשו עבדאללה ואביו המלך [[חוסיין בן עלי|חוסיין]], בינואר 1924, ב[[עמאן]] עם הרב [[יעקב מאיר]], הקולונל [[פרדריק קיש]] ו[[דוד ילין]], בניסיון ליצור יחסים טובים בין הערבים ל[[ציונות|ציונים]]. יחסו של עבדאללה היה חשדני יותר מאביו, ולבקשת ילין שישפיע על ערביי ארץ ישראל "להסדיר את אי ההבנה השוררת כעת", השיב ש"כנראה מעשי הציונים אינם כה טובים כדבריהם", ושהוא חושב שיש לציונים מטרות נסתרות, בין היתר על רקע [[הצהרת בלפור]]. עבדאללה אמר שהוא מבין את רגשות העם העברי למולדתו, והיה מרוצה אלמלא גורשו לפני אלפיים שנה, אבל צריך להתחשב בזכויות הפוליטיות של העם הערבי בארץ ישראל, ואם היהודים יצהירו על הסכמתם להכיר בהם, הם יוכלו לבוא לארץ ולהתפתח בחופשיות. לפי פרוטוקול הפגישה הוא הבטיח ש"אם הזכויות המדיניות של הערבים יישמרו, אז הם יקדמו בברכה את היהודים לא רק בארץ ישראל - אלא גם בשאר הארצות הערביות". עבדאללה התבטא שיש צורך להגיע להסכמה במהירות, כי הזמן משחק לרעת הצדדים, ו"בטרם סבלנותם של הערבים תפקע"{{הערה|{{ynet|ניר (שוקו) כהן|באיחור של מאה: נחשף פרוטוקול הפגישה בין מלך ירדן להנהגת היישוב|5403848|18 בנובמבר 2018}}}}.
 
===כמלך 1946–1951===
עם מתן העצמאות לעבר הירדן בשנת [[1946]] הוכתר עבדאללה למלכה של "הממלכה ההאשמית של עבר הירדן"{{הערה|{{דבר||המלך עבדאללה הוכתר למלך עבר-הירדן|1946/05/26|00101}}}}.
מטרתו של עבדאללה לספח לממלכתו שטח גדול ככל הניתן של ארץ ישראל, אשר נגזרה מחוסר נכונותו להסתפק בפיסת המדבר השוממת שניתנה לו על ידי הבריטים, הייתה ברורה עוד מימיו הראשונים כמלך ירדן. מטרה זו אף קיבלה ביטוי ממשי בשטח, כאשר עוד במהלך שנות המנדט הבריטי התקיימו קשרים ענפים בין גופים פוליטיים אופוזיציונרים מקרב ערביי ארץ ישראל, כדוגמת מפלגת ה[[מפלגת אל-איסתקלאל|אסתקלאל]] ובני משפחת ה[[נשאשיבים]], עם גורמים רשמיים בירדן, ובכללם המלך עצמו{{הערה|אל-פלג, "פלסטין עצמאית" בסבך היריבות הבינערבית, עמ' 18-14.}}. עם זאת, בעבור רובם של תושבי הארץ, ובעיקר עבור תומכי מחנה [[משפחת חוסייני]], לא היה סיפוח לממלכת ירדן דבר רצוי, ובמקרים מסוימים האשמתם של גורמים אופוזיציונרים כדוגמת הנשאשיבים בניהול קשרים למול ירדן, נחשבה כהוכחה לבגידה ברעיון הפלסטיני ולהתרת דמם{{הערה|יוסף נבו, עבדאללה וערביי ארץ ישראל (תל אביב: מכון שילוח לחקר המזרח התיכון ואפריקה, 1975), עמ' 52-46.}}.