קינת ניפור – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ מאד-מאוד (דרך WP:JWB)
שורה 139:
החלק השנים עשר והאחרון בקינה עוסק בעיקר בחידוש הטקסים ובחזרת עבודת הפולחן לקדמותה. אנליל מלא הרחמים (297) מקדש מחדש את הטקסים שחוללו (300) ומטהר את ה[[זיקורת]] (301). במרכז הטקס עומד אישמה-דגן, המלך בעצמו, בתפילה (304), תפילתו מתקבלת אצל אנליל (307) אשר שואב הנאה ממילותיו של אישמה-דגן (308). הקינה ממשיכה בתיאור אדיקותו הדתית של אישמה- דגן (309 – 313) ובשכר שבצידה – ההבטחה לשלטון ארוך ומשגשג של אישמה-דגן (314 – 318). כפי שכבר הוזכר, הצגת אישמה-דגן כשליח האלים הפועל לריצויים והשומר על המסורת הדתית של שומר, היא מגמת הקינה כולה. הקינה מסתיימת בהבטחת הנצחיות הטקסים הפולחניים והתשורות לאנליל.
 
==קינתסוגת ניפור ביחסה לקינותקינות הערים השומריות==
===אספקטיםהיבטים תאולוגיים ואידאולוגיים===
[[קובץ:EnlilandNinlil.jpg|שמאל|ממוזער|250px|אנליל ואשתו נינליל]]
;האלים הם האחראים לחורבן{{הערה|דיון מבואי מקיף על קינות הערים השומריות ניתן למצוא ב: Samet, The Lamentation Over the Destruction of Ur, עמ' 5–20, וכן להנ"ל בעברית תוך שימת דגש על הבטים תאולוגיים: סמט, קינות, עמ' 98 ואילך. וראו עוד Peter, The Book of Ezekiel:Patterned After a Mesopotamian City Lament, עמ' 9–44. Michalowski, The Lamentation Over the Destruction of Sumer and Ur, עמ' 4 ואילך. הרשימה להלן היא עיבוד מתוך המקורות הנ"ל}}
שורה 198:
בהמשך, הכירוגו החמישי מכיל כולו תחינה אל אנליל, המעוררת תקווה לשינוי. גם כירוגו זה מסתיים בנימה אופטימית: אנליל ישוב ויישבה לעד (152) ויחליף עוינות בטוב (153). החל מן הכירוגו השישי חלה תפנית בעלילה. אנליל, ושליחו, המלך אישמה-דגן, מתחילים בשיקום. השיקום מתואר כתהליך מתפתח, הכולל את חזרתה וביסוסה של המנהיגות המקומית (כירוגו 6 – 7) והאזורית (כירוגו 8), החזרת השליטה בשטח (כירוגו 8) והאחדות הלאומית (כירוגו 9), בנייתם המחודשת של המקדשים, שיבת האלים וחידוש הפולחן ופוריות הארץ (כירוגו 9), ושובם של השקט והביטחון. מוטיב השיקום, אם כן, תופש יותר ממחצית היצירה, והוא מתואר כתהליך ששיאו בכינון חברה אוטופית המתוארת בכירוגו האחד עשר, ובהשבת הטקסים החיוניים לקיומו של הסדר הקוסמי על תילם כפי שמתואר בכירוגו השנים עשר והאחרון בקינה.
 
===אספקטיםהיבטים ספרותיים וצורניים===
;המקוננת ה[[דובר (שירה)|דובר]]ת
אחד המוטיבים המעניינים בקינות הערים השומריות הוא תפקידה של האלה המקוננת, המתחננת להצלת העיר. קינת ניפור שונה בעניין זה משאר הקינות בכך שחסרה בה אלה מקוננת. אמנם [[נינליל]] (זוגתו של אנליל שגם לה היה מקדש בניפור) מופיעה או נרמזת כבר בכירוגו הראשון: "מתי גבירתה, האלה, תבקש בעבורה?" (שורה 31). גם באנטיפון הראשון, השבור ברובו, מופיע שמה של נינליל. וכן בשורה 186: "האמא הנכבדה, נינליל, אשר התחננה בתפילה שם". אלא שסצנת התפילה והתחנונים של האלה, שבקינות אחרות תופסת מקום חשוב, אינה מופיעה כלל בקינת ניפור. גם במקרה האחרון בו מופיעה נינליל, עוברת הקינה מיד אל [[חומה|חומת העיר]], שבפיה שם המחבר את הבקשה לייצב ולחזק את ניפור הרעועה (187). עובדה זו מעניינת משום שבכירוגו הרביעי העיר עצמה, ניפור, היא המקוננת, ולפי אחד הפירושים ניפור עצמה היא זאת שנשלחת אל אנליל, בכירוגו החמישי, כדי להתחנן בפניו שיביט עליה בחסד ויחזיר שכינתו לתוכה (ראו כירוגו 5). אם נקבל פירוש זה ייתכן לומר שהעיר ניפור עצמה ממלאת בקינה זו את מקומה של האלה המקוננת.