איגרת הרמב"ן לחכמי צרפת – הבדלי גרסאות

מעמדו של רמב"ן כאחד מגדולי הדור המפורסמים אפשר את ניסיון הפשרה שמתבטא באגרות אלה. לצד זאת עשה רמב"ן שימוש בהיכרות מוקדמת שלו עם עולם התורה הצרפתי. רמב"ן היה מראשוני חכמי ספרד ששילבו בין תורת חכמי ספרד המבוססים על מורשת גאוני בבל, לבין תורת חכמי צרפת [[בעלי התוספות]]. רבותיו המובהקים היו רבי [[יהודה בר יקר]] ורבי [[נתן בן מאיר]], תלמידיו של ה[[ריצב"א]] (תלמידם של [[רבנו תם]] ו[[ר"י הזקן]] ואחיו הגדול של [[שמשון משאנץ|ר"ש משאנץ]]), דרכם נחשף להגותו של רבנו תם. לאחר פטירת הריצב"א, סמוך לשנת תתק"ע, נעשה בית המדרש שבפריס למרכזם של בעלי התוספות. בראשו עמד [[יהודה בן יצחק מסר לאון|ר' יהודה בר יצחק שיריליאון]], מתלמידי ר"י. בדור הבא היובלטו תלמידיו ר' [[יחיאל מפריז|יחיאל ב"ר יוסף מפריס]], ר' [[משה מקוצי]] בעל [[ספר מצוות גדול]], ור' [[יצחק מווינה]] בעל [[אור זרוע]]. לאחר פטירת ר' יהודה היה ר' יחיאל מפריס ראש חכמי צרפת במשך כשלשים שנה. איגרת הרמב"ן השניה מוענה לר' יחיאל ולחכמי בית מדרשו.