אסון הר מירון (1911) – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
שורה 19:
אותה השנה חלה ההילולה בלילה שבין שני לשלישי – ליל [[י"ח באייר]] [[ה'תרע"א]], ה־15–16 במאי [[1911]]. להילולה התקבצו כעשרת אלפים איש, רובם אנשי [[היישוב הישן]] אך גם עולי [[העלייה השנייה]]. ב[[שעות זמניות|שעה]] הרביעית בלילה (בין 22:00 ל־22:30) נמכרה זכות ההדלקה, והרב דיין הדליק עבור הזוכה את המשואה. מייד לאחר מכן נוצר לחץ להתרחק מן האש, לחץ שגרם לקריסת המעקה שעל גג הציון. על אי־תקינות המעקה התריעו אחדים מתושבי המקום הזקנים בערב ההילולה.
 
כמאה מחמש־מאות העומדים על הגג נפלו לחצר שתחתיו, מגובה שבעה–שמונה מטרים. בנוסף, חלק מהעומדים בחצר נפגעו מהאבנים והאנשים שנפלו עליהם. עם זאת, מספר ההרוגים היה נמוך בהרבה ממאה, מפני שהגופות הראשונות ריככו את המכה לאלו שבאו אחריהם. היו מהנופלים אף כאלו שיצאו בלא פגע: מספר ההרוגים עמד, לדברי עדי ראיה, על כ־20–30 ומספר הפצועים עמד לדבריהם על כ־30–40.{{ביאור|שם=ראייה|העיתונים מאותם הימים מדברים על מספר הרוגים נמוך בהרבה – 11–139 ביממה הראשונה ו-2 נוספים לאחר כשבועיים וחצי, אך שלושה עדי ראיה נקטו במספרים גבוהים יותר: [[ארתור רופין]] נקב ב־20 ו[[ש"י עגנון]] נקב ב־27. חכם משה חדאד, רב העיר [[נאבל]] שב[[תוניסיה]] שנכח אף הוא במקום, נקט במספרים גבוהים משמעותית: 46 הרוגים וכ־120 פצועים.}}
 
מפקד משטרת צפת, [[קאימקאם]] חסין אפנדי אל־אחדב, שצפה בנעשה מגג סמוך, קפץ אל החצר והעמיד את אנשיו לחסום את הכניסה אליה על־מנת לאפשר את הטיפול בפצועים, ובמקביל שלח את אחד החיילים להזעיק עזרה רפואית מצפת. הוא ארגן את פינוי הפצועים לעבר צפת תוך שהוא מגייס לשם כך את תושביו הערביים של כפר מירון שאת חלקם כפה לתרום מיטות וקרשים מבתיהם לטובת מבצע הפינוי.