הבדלים בין גרסאות בדף "שלום אלבק"

נוספו 48 בתים ,  לפני 4 חודשים
קו מפריד בטווח מספרים, הסרת קישורים עודפים
(קו מפריד בטווח מספרים, הסרת קישורים עודפים)
 
{{פירוש נוסף|נוכחי=פרופסור לתלמוד ולמשפט עברי באוניברסיטת בר-אילן|אחר=סבו, חוקר תלמוד וספרות רבנית|ראו=[[שלום (בן יחזקאל) אלבק]]}}
{{אישיות
| מקום לידה = [[ברלין]], [[רפובליקת ויימאר]]
|תמונה =[[קובץ:Shalom (ben Hanoch) Albeck.jpg|250px]]
|כיתוב=שלום (בן חנוך) אלבק}}
 
==חייו ופועלו==
נולד ב[[ברלין]] שב[[גרמניה]] בכ"ב באלול תרצ"א (4 בספטמבר [[1931]]) לחוקר ה[[משנה]] וה[[תלמוד]] פרופ' [[חנוך אלבק|חנוך בן שלום אלבק (אלבעק)]] ולהניה (הנדל), אחותו של חוקר התלמוד פרופ' [[אברהם ווייס]]. סבו הוא חוקר ה[[תלמוד]]התלמוד [[שלום (בן יחזקאל) אלבק|שלום בן יחזקאל אלבק]]. עלה עם משפחתו מגרמניה ל[[ארץ ישראל]] בשנת [[1935]] והתגורר בשכונת [[רחביה]] ב[[ירושלים]]. לאחר נישואיו עבר לגור ב[[הרובע היהודי|רובע היהודי]] ב[[העיר העתיקה|עיר העתיקה]]. בשנים [[1948]] עד [[1950]] שירת ב[[צה"ל]]. בין השנים [[1950]]–[[1956]] למד [[תלמוד]], [[היסטוריה]] ו[[משפטים]] ב[[האוניברסיטה העברית|אוניברסיטה העברית]] בירושלים. בין מוריו בהיסטוריה היו: פרופ' [[אביגדור צ'ריקובר]], פרופ' [[יהושע פראוור]] ופרופ' [[יצחק בער]], וב[[תלמוד]]ובתלמוד: פרופ' [[חנוך אלבק]] ופרופ' [[שמחה אסף]].
 
בשנת [[1956]] קיבל תואר מוסמך ל[[משפטים]] מטעם [[האוניברסיטה העברית]] ובשנת [[1959]] תואר דוקטור{{הערה|{{דבר||מקבלי תואר "דוקטור לפילוסופיה" במדעי הרוח והחברה|1959/07/09|00500}}}} ב[[היסטוריה]] [[יהודי]]ת. בשנים [[1960]]–[[1963]] שימש כמרצה לתלמוד ב"[[בית המדרש לרבנים באמריקה|סמינר התאולוגי היהודי]] של אמריקה", [[ניו יורק]] (Jewish Theological Seminar) . משנת [[1963]] ואילך שימש כמרצה בכיר, [[פרופסור]] חבר ו[[פרופסור מן המניין]] לתלמוד ולמשפטים ב[[אוניברסיטת בר-אילן]], ופעמיים שימש כדיקן הפקולטה למשפטים בשנים [[1976]]-[[1978]]; [[1982]]-[[1988]]. בשנים [[1979]]-[[1990]]; [[1997]]-[[1999]] היה חבר הוועד המנהל וחבר הנאמנים של [[אוניברסיטת בר-אילן]]. בשנת [[1979]] היה פרופסור אורח ב[[אוניברסיטת ייל]] שב[[ארצות הברית]], ובשנים 1982 ו-[[1987]]-[[2003]] היה [[פרופסור אורח]] בבית הספר ללימודי ה[[יהדות]] שעל יד [[אוניברסיטת היידלברג]] ב[[גרמניה]].
פרופ' אלבק היה חבר [[המועצה להשכלה גבוהה]] בישראל בין השנים [[1983]]–[[1987]] וניסה לכונן הפרדה בין לימוד ומחקר [[אקדמיה|אקדמיים]] ב[[אוניברסיטה|אוניברסיטאות]] לבין לימוד מקצועי ב[[מכללה|מכללות]]. בשנים [[1997]], [[2000]] ו-[[2005]] היה פרופסור אורח בפקולטה למשפטים של [[אוניברסיטת הומבולדט]] ב[[ברלין]]. מאז [[1999]] היה פרופ' אמריטוס ב[[אוניברסיטתבאוניברסיטת בר-אילן]]. נפטר בירושלים בכ"ז בתמוז תשע"ח בגיל 86 ונקבר ב[[בית הקברות הר הזיתים]]
 
==משפחתו==
 
==מחקריו==
מחקריו של שלום אלבק מיוסדים על התפישה אותה הציג בספרו "מבוא למשפט העברי בימי התלמוד" (1999), כי ה[[תלמוד]] הוא יסוד ה[[תרבות]] ה[[יהודי]]ת, וה[[הלכה]] היא עיקרו של התלמוד. מכאן נובע עיקר תפישׂתו כי בהבניית העקרונות של ההלכה, הסדר והשיטה שבה – מתבררות תפישׂות-היסוד העיקריות שבתלמוד, כמו גם יחסו ל[[חברה (סוציולוגיה)|חברה]] שבה הוא פועל. לשם בירור תפישׂות אלה התחקה אלבק אחר הקשר בין המושגים והעקרונות המופשטים לבין התפרטות הדינים והמשפטים במציאות המשתנה. בכתביו חשף את העיקרון המשפטי כי [[משפט ציבורי|המשפט הציבורי]] בַּתלמוד, העוסק בהלכות חברה ושלטון, ביחסם ליחיד ובסמכויותיהם של בתי הדין, אינו אלא חלק מן המשפט הפרטי הנוגע ל[[דיני ממונות|דיני הממונות]] של היחיד, והוא עולה מתוך דיני השותפים. לפיכך, סמכויותיהם של [[בית דין|בתי הדין]] אף הן אינן אלא סמכותו של היחיד לאכוף את התנהגותם הראויה של חבריו היחידים, כפי בענייני [[איסור]]ים יכול כל יחיד למנוע את חברו מלעבור [[עבירה]]. [[פסק דין|פסקי הדין]] של ה[[דיין (הלכה)|דיינים]] הם הוראות של מומחה כיצד חייב [[אדם]] לנהוג, ובתי הדין אינם אלא בוררים שבני אדם מקבלים על עצמם.
[[קובץ:Shalom albeck - mavo la-mishpat ha-ivri.jpg|150px|ממוזער|שמאל|מבוא למשפט העברי בימי התלמוד]]
בחיבוריו "דיני הממונות בתלמוד" (תשל"ו), ו"יסודות דיני הממונות בתלמוד" (תשנ"ד) עמד על העיקרון היסודי לפיו דיני הממונות, כשאר ההלכות והדינים, אינם באים בעיקרם לשם שלום הציבור ותקנת ה[[חברה (סוציולוגיה)|חברה]], אלא לעשות את היחיד מישראל לטוב יותר, ואין הבדל בין ה[[דין]] לבין ה[[מוסר|מוּסר]] וההנהגה לפנים משורת הדין. אלא שהאחרונים מיועדים ליחידים שמטבעם מחמירים על עצמם יותר, או למעשים מסוג מיוחד.
בחיבורו "פשר דיני הנזיקין בתלמוד" (תשכ"ה) עמד על העיקרון של החיוב ב[[פשיעה]]. הפשיעה היא שהמזיק לא העלה על דעתו שיבוא נזק מהתנהגותו, כשרוב בני האדם היו מעלים נזק על דעתם והיו נמנעים מהתנהגות זו. נמצא שאף הפשיעה היא [[אובייקטיבי]]ת, לפי דעת רוב בני האדם. בחיבור "יסודות העבירה בדיני התלמוד" (תשנ"ז) עמד אלבק על כך שאף בדיני ה[[עבירה|עבירות]] וה[[עונש]]ים אין אדם מתחייב ונענש אלא אם כן ידע שהוא עובר עבירה (זה המזיד); ידע שהוא עשוי לעבור עבירה בהתנהגותו (שוגג קרוב למזיד); או היה לו להעלות על דעתו שהוא עובר עבירה בהתנהגותו (שוגג). ואילו אם לא היה לו להעלות על דעתו שיעבור עבירה בהתנהגותו, הריהו אנוס ופטור. ושוגג ומזיד נאמדים לפי העובר היחיד ולא לפי דרך רוב בני האדם.
 
בחיבורו "יסודות דיני ה[[נישואין]] בתלמוד" (תש"ע) שב ובירר את מעמדו העקרוני של מושג גמירת הדעת של ה[[איש]] ושל ה[[אישה]] להתחייבויות ולזכויות הדדיות. אלבק הטעים כי מעשה הנישואין אינו מצטמצם לפעולת קניין של האישה בלבד, וכמוהו כעסקה בין שותפים, בה נדרשת גמירת דעת של שני הצדדים. מעבר לכך, האיסורים והעונשים שבדיני הנישואין מייחדים אותם מדיני הממונות ונותנים להם דינים של [[מעמד אישי]] (סטטוס). הטעם שהבעל בלבד יכול ליתן [[גט]] לאשתו, ואין האישה נותנת גט לבעלה, מתבאר על פיו משום שהבעל יכול לשאת נשים הרבה, ואין האישה יכולה להינשא לגברים רבים. זאת משום האינטרס המונח ביסוד היחסים ביניהם בעת העתיקה שבה היו יותר נשים מגברים – תוצאת הסכנות שגברים מצויים בהן ומתים בגללן – וכדי לא להיוותר בלא בעל, [[משפחה]] ובנים, ביקשו הנשים להינשא גם לגבר נשוי.
 
בחיבורו "דיני הראיות בתלמוד" (תשמ"ז) הצביע על המיוחד ב[[דיני הראיות]], שהאומדן באמיתות העובדות שמתגלות לבית הדין, נעשה לפי כל העובדות הידועות במציאות שעליה באות הראיות, ולא לפי רוב העובדות בלבד, כמו בדיני הממונות. שכן אומדן זה בא על עובדות בטבע שאפשר לראות ולחוש בהן, ולא על מה שבדעת בני אדם.
*'''בתי הדין בימי התלמוד''', רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן, תשמ"א. הדפסה שנייה: תשמ"ז, {{ISBN|9652260177}}
*'''הראיות בדיני התלמוד''', רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן, תשמ"ז. {{ISBN|9652260738}}
*'''יסודות בדיני הממונות בתלמוד''', רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן, תשנ"ד.
*'''יסודות העבירה בדיני התלמוד''', רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן, תשנ"ז. {{ISBN|9652261912}}
*'''מבוא למשפט העברי בימי התלמוד''', רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן, תשנ"ט. {{ISBN|9652262196 }}