פלונית נגד מדינת ישראל – הבדלי גרסאות

בית המשפט המחוזי והעליון קבעו שטענות האם אינן מצדיקות אלימות שיטתית כנגד הקטינים, ואין צידוק חוקי למעשיה שיוכל לפטור אותה מאחריות פלילית. לעניין הסיוע בעדות הקטינים בית המשפט קבע שאין ממש בטענה זו, והעדויות יכולות לשמש סיוע. פרשנות תכליתית למונח "התעללות" מחייבת שיש להגן על חסרי ישע מפני פגיעות, והחוק מחמיר עם מבצעי פגיעה בקטינים חסרי ישע. המעשים שביצעה האם הם בגדר אלימות גופנית שמגיעים לכדי אלימות נפשית. בהתעללות גופנית אין צורך בהוכחות נזק לקרבן. גם מעשה או מחדל חד פעמי יהווה התעללות. המתעללת-האם נמצאה בעמדת כוח או מרות כלפי קרבנותיה-ילדיה, ללא יכולת להגן על עצמם והתקיימו פערי כוחות משמעותיים.

 

 

'''בדעת מיעוט''' של השופט [[יצחק אנגלרד|אנגלרד]] הסכים עם השופטים בייניש וברק לעניין עבירת התקיפה, שהאלימות ודרכי הענישה לא סבירות. אך לא מקבל את ההרשעה בעבירת ההתעללות ואף מזכה את האם מעבירה זו, וכאן בדעת מיעוט, עורך הבחנה בין תקיפה להתעללות והגבול בניהן. טען כי על פי [[עקרון החוקיות]] בפלילים, הכלל הוא: "אין ענישה אלא אם כן מזהירים תחילה",{{הערה|{{סחפ|חוק העונשין|סעיף 1}}}} וראוי שהיסוד העובדתי בעבירות יוגדר בבירור ושבכפוף לסנקציה פלילית אפשר לדעת מראש את תחומי המותר והאסור. על פי כלל הפרשנות בחוק,{{הערה|{{סחפ|חוק העונשין|סעיף 34כא}}}} כשיש פרושים סבירים אחדים יוכרע העניין לפי הפירוש המקל עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית. ולכן יש להימנע מאמירות סתמיות, שמשמעותן אינה ברורה כגון: "המצפון והרגש אינם כלים שיאפשרו להבחין בין מקרה תקיפה סתם למקרי התעללות". נקודת מוצא זו של השופטת בייניש אינה מקובלת עליו והדבר לא מתיישב עם עקרון החוקיות. תוהה לעניין מידת הצטברות והתמשכות של המעשים או המחדלים שיביאו ההתנהגות לגדר התעללות. מביא פסיקה מעבר שעשתה שימוש במושג התעללות, פגיעה בכבוד, ביזוי והשפלה, וקביעת המבחן האובייקטיבי והמחלוקת לגבי היסוד הנפשי של כוונה להשפיל, לעומת האופי המשפיל מבחינה אובייקטיבית ללא צורך ביסוד של כוונה. מביא דוגמאות מהפסיקה להתעללות גופנית קשה ואכזרית שיש בה כדי להשפיל את הקרבן ולבזות, המתאימה להגדרה המילונית. לדבריו יש להגדיר את העבירה באופן ברור כדי שיהיה אפשר להרעיש ולא על יסוד המצפון והרגש, ואז במקרים חמורים ניתן יהיה לגזור עונש הולם שישקף את חומרת המעשה. תוהה אם עבירת ההתעללות היא עבירה התנהגותית או תוצאתית, שאלה שמשליכה על המחשבה הפלילית הדרושה לקיום העבירה. ניסוח סעיף ההתעללות מרמז על קיום תוצאה של סבל לקרבן וגרימת חבלה ולכן הגיוני שתהיה עבירה תוצאתית. ואם מדובר בעבירה התנהגותית יש לקבוע מחשבה פלילית, מודעות לטיב המעשה ולקיום הנסיבות שמתבטא באלימות קשה אכזרית ומשפילה. במקרה הנוכחי לא מצא שהתנהגות האם על פי היסוד העובדתי עלתה כדי התעללות קשה ואכזרית ולכן אין צורך לבחון קיום [[מחשבה פלילית]]. יש להגדיר יסוד עובדתי של "התעללות גופנית". בהתעללות בחסרי ישע יש לצמצם את עבירת ההתעללות הגופנית למעשים בעלי "חומרה מיוחדת", בעלת אופי אכזרי ומשפיל שעשויה לגרום לקרבן סבל מיוחד, אחרת הדבר יביא לפיחות משמעותה המוסרית של העבירה ואז נגזר עונש קל יחסית על העבריין.