הדבר מעיד על עצמו – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מאין תקציר עריכה
מ קטגוריה, בינויקי
שורה 1:
כלל '''"הדבר מעיד על עצמו"''' הינו כלל עזר ראייתי ב[[דיני הנזיקין]], המעביר את נטל הראיה אל הנתבע במקרים בהם קיימת עמימות עובדתית בנוגע לנסיבות שהביאו לידי קרות הנזק. תפקידו של הכלל הוא להשוות את מעמדו של תובע, שאינו יודע את פרטי הרשלנות שגרמה לנזק, עם מעמדו של תובע היודע אותם.
 
 
==מבוא==
שורה 8 ⟵ 7:
# קשר סיבתי בין הנזק שנגרם לבין ההתנהגות הרשלנית.
 
ברגיל, מונח נטל ההוכחה לקיומם של יסודות אלו על התובע, בהתאם לכלל הגדול של עולם המשפט לפיו "המוציא מחברו עליו הראיה". ישנם מקרים מיוחדים (סעיפים 38-41 לפקודת הנזיקין) בהם החליט המחוקק כי ראוי להעביר את נטל הראיה מהתובע לנתבע. הכלל "הדבר מעיד על עצמו" הוא האחרון בשורת סעיפים אלו המתייחסים לרשלנות ואשר סוטים מהעיקרון הנ"ל.
 
על התובע המעוניין להעביר את נטל הראיה אל הנתבע, להוכיח את 3 התנאים הקבועים בסעיף:
שורה 14 ⟵ 13:
# שליטת הנתבע בנכס המזיק.
# תוצאות המקרה מתיישבות יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל מאשר שלא.
 
 
===תוצאת פעולתו של הכלל===
שורה 26 ⟵ 24:
על אף האמור לעיל, ההלכה שנקבעה בעניין '''נוימן''' הינה שהנטל המועבר הוא נטל ההוכחה, וזאת מכמה טעמים. ראשית, בבואו לפרש את משמעות החובה המועברת פנה הנשיא אגרנט לנוסח האנגלי המקורי ממנו פותח הסעיף הנוכחי. בנוסח האנגלי במקומה של המילה "ראיה" הופיעה המילה "show" שמובנה המילולי במילון הוא "to prove", כלומר להוכיח. בנוסף, הביא השופט אגרנט אסמכתאות רבות מהפסיקה האנגלית המראות קיומה של נטייה ברורה לחייב את הנתבע להרים את נטל השכנוע. נימוק נוסף מקורו בעובדה ששאר החריגים המעבירים את נטל "חובת הראיה", פורשו ללא חולק במובן של העברת נטל השכנוע. בכך יש חיזוק לכך שהמחוקק התכוון שגם החריג שבעניינינו יפעל בצורה זהה. כתשובה לדוגמאות מהפסיקה שהביאה דעת המיעוט, בהן נפסק להעביר את נטל הבאת הראיות בלבד, ענה השופט אגרנט שמדובר במקרים בהם ההחלטה בדבר הנטל לא הכריעה את גורל המשפט. אולם במקרים בהם שאלה זו הייתה קריטית להכרעת הדין, נפסק שהנטל המועבר הוא נטל השכנוע.
 
 
===מעמדו של הכלל===
שורה 59 ⟵ 56:
 
קטגוריות נוספות בהן מיושם הכלל רבות הן שרפות, התפוצצויות ומוצרים פגומים.
 
 
==הכלל בשיטות משפט זרות==
שורה 70 ⟵ 66:
 
בקנדה ניתן לכלל יחס הפכפך במיוחד - במשך שנים אומץ הכלל בפסיקות רבות ומגוונות וזכה לדיונים מעמיקים בספרות, אך ב-1998 נפסק שהכלל למעשה חסר כל ערך, מכיוון שאין הוא מוסיף על הכללים הרגילים בדבר ראיות נסיבתיות ועדיף למשפט בלעדיו- בכך נקטה קנדה בגישה השוללת מהכלל כל מעמד עצמאי.
 
 
==התנאים להפעלת הכלל בראי הפסיקה הישראלית==
שורה 147 ⟵ 142:
 
למרות כל אלה, מותיר הנוסח המוצע של הכלל מספר סימני שאלה, בעיקר ביחס לפרשנותו של תנאי השליטה. הנוסח המוצע נוקט שוב בדרישה שלנתבע הייתה שליטה מלאה על הנכס המזיק. גבולותיה וטיבה של השליטה הנדרשת לקיומו של התנאי אינה נפתרת בנוסח המוצע, ולמרות המגמה הברורה בפסיקה, הנוטה לפירוש מרחיב של התנאי, נוסחו אינו מבהיר האם השליטה צריכה להיות רציפה או בלעדית. בנוסף, גם הגדרתו של המושג "נכס" אינה זוכה להבהרה, ובכך, כמו בפרשות ישראליפט ורז שנזכרו לעיל, תלויים הצדדים בפרשנות ובשיקול הדעת הרחב הנתונים לביהמ"ש בעניין זה.
 
 
==הכלל "הדבר מעיד על עצמו" בראי הגישה הכלכלית למשפט והביקורת עליה==
שורה 236 ⟵ 230:
*[http://www.rashlanut.co.il/dynamic.asp?cid=1964 הפורטל הישראלי לרשלנות רפואית]
*[http://www.med-law.co.il אתר המשפט הרפואי]
 
[[קטגוריה:דיני נזיקין]]
[[en:Res ipsa loquitur]]