ימי צקלג – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
←התקבלות היצירה: קורצווייל |
←התקבלות היצירה: קורצוויל ותגובת יזהר |
||
שורה 77:
חיים נגיד מעריך שאורבך, ככותבים אחרים שביקרו את סיפורי המלחמה הקודמים של יזהר, מדבר על המצע האידאי של היצירה העוסקת בטיבו של בני הדור השני, המוצגים כבחורים אובדי דרך ואכולי ספקות. [[ברוך קורצווייל|ברוך קורצוויל]], מסביר נגיד, יצא כבר במאמר שיצא לאחר פרסום פרק אחד בלבד מהיצירה, "להגן עליו [על הדור השני] מפני ההתקפה הנוראה של השמצה עצמית.<ref>חיים נגיד, '''ס. יזהר, מבחר מאמרי ביקורת'''... עמ' 28</ref>
המאמר הנוקב ביותר היה של קורצווייל, שאותו כתב לאחר שהתפרסם הספר. שמו של המאמר, שהתפרסם בשני המשכים, כבר מרמז על תוכנו: "האכזבה הגדולה".<ref>[[ברוך קורצווייל]], "האכזבה הגדולה", [[דבר (עיתון)|דבר]], 22 באוגוסט, 1958; ההמשך: "בחסות אימת המוות", שם, 29 באוגוסט, 1958</ref> במילים בוטות קטל המבקר את היצירה. "שבועות רבים קראתי אלף מאה ארבעים ושלושה עמודים וציפור הנפש עף! אט וקל - נדמה כאילו - רגע אינו אלא צף, צף מפליג בים הדברנות הסנטימנטלית, הניהליסטית, הנרקיסטית, טס גולש, גולש, קפא בתוך חוכמות-בוסר, בתוך פילוסופית סרק של גיל התבגרות שאין לו קץ. בעינים נוגות הוא הציץ בי כאילו שאל: האם זהו הסיפור הישראלי הגדול לו ציפיתי? כך הם פני אפוס הגבורה של כובשי כנען החדשים?" קורצוויל ציפה לאפוס מספר שהוא רב עמודים, ואפוס חייב להשתרע על פני תקופה ארוכה ולא על פני שבעה ימים בלבד. כבר בסיפוריו הראשונים בלטו המונולוגים והדיאלוגים שגבלו בהלקאה עצמית פטפטנית עד כדי השתפכות רגשנית.<ref name=":2">ראו ניצה בן ארי, '''ס. יזהר; סיפור חיים...''' (ראו לעיל), כר' ב', עמ' 289-286</ref> גם לגבי מלחמתו במלחמה לא חידש יזהר דבר. עשו זאת טוב לפניו [[אריך מריה רמרק]] ואחרים. ס. יזהר עושה דבר אחד טוב בספר: מראה את ריקנותו של הדור הצעיר שאין בו אמונה ומערער את ה[[מיתוס]] ששמו ס. יזהר.
המאמר של קורצווייל הותיר רושם קשה בעיני הקוראים, טוענת ניצה בן-ארי. ראשית, הוא הדגיש את חוסר הערכים המוחלט של הגיבורים, ושנית, הוא הצביע על חסרון גדול, לדעתו, שקיים ביצירה הגדולה: השיעמום. לדעתו, ס. יזהר מתח את גבולות הסיפור הקצר, שבו דווקא הצטיין, עד "למעשי אונן מילוליים". לדעתה של בן-ארי, לא מעט מחריפותה של הביקורת נבע מתגובתו הנזעמת של יזהר, תשע שנים קודם לכן, על מאמר ביקורת נוקב של קורצוויל על ספרו של [[נתן שחם]]. ואכן מתחיל קורצוויל את ביקורתו על "ימי צקלג" במילים, שכאילו ממשיכות את הדיאלוג בינו ובין יזהר מקדמת דנא. ההאשמה בשיעמום, מוסיפה בן-ארי, כאילו נתנה לגיטימציה לקוראים שלא עמדו באתגר הלא קל של קריאת שני הכרכים. "קשה לכתוב שיעמום באופן מעניין" התלונן רן יגיל.<ref name=":2" /> ביקורתו הקשה של קורצוויל גרמה לכך ש[[פרס ביאליק]] לא ניתן לס. יזהר באותה שנה, אלא מספר שנים לאחר מכן, לאחר שכבר קיבל את [[פרס ישראל]].
ביקורתו של קורצווייל הותירה את יזהר "איש גמור", כפי שהוא עצמו הגדיר את מצבו.<ref>ניצה בן ארי, ס. יזהר... (ראו לעיל), כר' ב', עמ' 298</ref> בנו זאב מתאר את אביו פוסע הלוך ושוב בבית ושותק יום וליל. בראיונות שנתן ל[[יצחק לבני]] ול[[זיסי סתוי]] אמר שהביקורת של קורצווייל מוטטה אותו לגמרי ואף ציין שנאלץ לפנות לעזרה רפואית. כשלושים שנים נמשכה שתיקתו הספרותית. הוא המשיך כל אותן שנים לכתוב בבמות השונות טקסטים עיונייים, וסיפורים לנוער, אך לא כתב ספרות יפה למבוגרים. רק לאחר שלושה עשורים, בשנות השמונים שלו, חזר יזהר ופרסם שישה ספרים בזה אחר זה.
ס. יזהר כמעט התעלם מהביקורות המשבחות שנכתבו על הספר, והיו רבות. מילא אהל כתב כבר בשנת 1958 על התפעלותו מהספר.
[[דוד בן-גוריון]], ראש ממשלת ישראל בזמן הוצאת הספר, העריך את ס. יזהר, אך טרח להודיע לו כי ספרו הארוך קשה לקריאה ושהוא הצליח להגיע רק עד עמוד 180.{{הערה|[[אניטה שפירא]], '''בן-גוריון: דמותו של מנהיג''', עמ' 152-151.}}
| |||