ימי צקלג – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
←‏התקבלות היצירה: הסרת "להשלים"
שורה 72:
הנושאים שבהם עסקה בדרך כלל הביקורת היו רבים, וביניהם: דיון בסוגה של היצירה, המבנה העלילתי, ה[[הרמז|אלוזיות]] ה[[תנ"ך|מקראיות]], היסודות ה[[הומור|קומיים]], איפיון הדמויות, תיאורי הנוף ומקומו של הזמן בעלילה, השימוש בשפה, אך הנושא העיקרי שמשך את תשומת לבה של הביקורת הוא הטיפול והיחס אל המלחמה ואל דמותו של הדור השני בארץ; בניהם של דור המייסדים ויחסם אל המקום ואל מלחמת העצמאות. לא כולם עסקו בכל הנושאים, אך רובם התמקדו בשתי נקודות עיקריות: 1. הצורה האמנותית של היצירה הספרותית. 2. האידאולוגיה של המחבר.<ref name=":1" />
 
=== ה"אידאולוגים" ===
[[יוסף אורבוך|'''יוסף אורבך''']] היה בין הראשונים שכתבו ביקורת מקיפה על הספר בשלושה מאמרים שפורסמו ב"[[על המשמר]]" באוגוסט 1958<ref>שלושת המאמרים כונסו בספר לעיל שערך חיים נגיד, '''ס. יזהר, מבחר מאמרי ביקורת...''' עמ' 139-117</ref> הוא מתרשם שמבנה היצירה מסובך ומפותל, בעיקר בניסיון לשלב ביצירה אחת שתי עלילות בעלות קצב שונה: עלילת המלחמה ועלילת הדור השני. גיבורי היצירה הם בני שכבה חברתית אחת וגיל אחד, גם אם הבולטים שבהם זוכים לתווי דיוקן ברורים. העלילה נשזרת בעזרת מונולוגים נפשיים ממושכים העוסקים במוראות המלחמה ובנערות, ורק לעיתים רחוקות יש תיאור של המקום והמשפחה מהם הם באים. כוונתו של יזהר, לדעת אורבך, הייתה "להעלות עולם מעורער ומזועזע עד היסוד, בו הכל מוטל בספק", והוא עושה זאת במה שאורבך מכנה [[נטורליזם (ספרות)|נטורליזם]] [[פסיכולוגיה|פסיכולוגי]], ולא בהכרח [[זרם התודעה]]. הגיבורים, שנמצאים במקום אחד ובזמן אחד אינם זוכים להתפתחות האופי, ומכאן, הוא מגיע למסקנה שזוהי [[נובלה]], שדרכה לצלם את זרם ההוויה בשבר מסוים של הזמן. יזהר לא התכוון לתאר את מלחמת השחרור ואף לא את הדור הצעיר, אלא את השכבה הצעירה ביותר של דור הלוחמים בשלהי המלחמה. זהו, טוען אורבך, ניסיון נועז ורציני לתאר את ניסיונו הנואש של הדור השני להיאחז מחדש בחברה ובמדינה. זוהי יצירה הספוגה כולה ביאוש, אכזבה ופסימיות. יזהר מעמיד ביצירה את זעקת השלום שלו ומציג את מוראות המלחמה. אין זהו [[שירה אפית|אפוס]] של מלחמת השחרור, מדגיש אורבך, ועיקר חולשתה של היצירה היא בחוסר עקביות אידאית, בחשש לחשוף את האמת שבתקופת מלחמת השחרור הייתה עוד רוח אחרת, רוח אידאית, רוח [[פלמ"ח|הפלמ"ח]].
 
שורה 82 ⟵ 83:
ביקורתו של קורצווייל הותירה את יזהר "איש גמור", כפי שהוא עצמו הגדיר את מצבו.<ref>ניצה בן ארי, ס. יזהר... (ראו לעיל), כר' ב', עמ' 298</ref> בנו זאב מתאר את אביו פוסע הלוך ושוב בבית ושותק יום וליל. בראיונות שנתן ל[[יצחק לבני]] ול[[זיסי סתוי]] אמר שהביקורת של קורצווייל מוטטה אותו לגמרי ואף ציין שנאלץ לפנות לעזרה רפואית. כשלושים שנים נמשכה שתיקתו הספרותית. הוא המשיך כל אותן שנים לכתוב בבמות השונות טקסטים עיונייים, וסיפורים לנוער, אך לא כתב ספרות יפה למבוגרים. רק לאחר שלושה עשורים, ב[[שנות ה-90 של המאה ה-20|שנות התשעים]] של [[המאה ה-20]], חזר יזהר ופרסם שישה ספרים בזה אחר זה.
 
=== ה"אמנותיים" ===
ס. יזהר כמעט התעלם מהביקורות המשבחות שנכתבו על הספר, וגם כאלו היו רבות. '''מילא אהל''' כתב כבר בשנת 1958 על התפעלותו מהספר.
אך היו גם ביקורות שהתייחסו פחות לאידאולוגיה ולערכים, ויותר להישג האמנותי של הספר.
 
'''מילא אהל''' כתב כבר בשנת 1958 על התפעלותו מהספר.
 
[[דוד בן-גוריון]], ראש ממשלת ישראל בזמן הוצאת הספר, העריך את ס. יזהר, אך טרח להודיע לו כי ספרו הארוך קשה לקריאה ושהוא הצליח להגיע רק עד עמוד 180.{{הערה|[[אניטה שפירא]], '''בן-גוריון: דמותו של מנהיג''', עמ' 152-151.}}