ימי צקלג – הבדלי גרסאות

המאמר הנוקב ביותר היה של '''קורצווייל''', שאותו כתב לאחר שהתפרסם הספר בשלמותו. שמו של המאמר, שהתפרסם בשני המשכים, כבר מרמז על תוכנו: "האכזבה הגדולה".<ref>[[ברוך קורצווייל]], "האכזבה הגדולה", [[דבר (עיתון)|דבר]], 22 באוגוסט 1958; ההמשך: "בחסות אימת המוות", שם, 29 באוגוסט 1958; בספרו "בין חזון לבין האבסורדי", קרא קורצווייל למאמר בשם: "האפופיאה של האפס"</ref> במילים בוטות קטל המבקר את היצירה. "שבועות רבים קראתי אלף מאה ארבעים ושלושה עמודים וציפור הנפש עף! אט וקל - נדמה כאילו - רגע אינו אלא צף, צף מפליג בים הדברנות ה[[סנטימנט]]לית, ה[[ניהיליזם|ניהליסטית]], [[נרקיסיזם|הנרקיסטית]], טס גולש, גולש, קפא בתוך חוכמות-בוסר, בתוך פילוסופית סרק של גיל התבגרות שאין לו קץ. בעיניים נוגות הוא הציץ בי כאילו שאל: האם זהו הסיפור הישראלי הגדול לו ציפיתי? כך הם פני [[שירה אפית|אפוס]] הגבורה של כובשי [[כנען]] החדשים?" קורצוויל ציפה לאפוס מספר שהוא רב עמודים, ואפוס חייב להשתרע על פני תקופה ארוכה ולא על פני שבעה ימים בלבד. כבר בסיפוריו הראשונים של יזהר בלטו המונולוגים והדיאלוגים שגבלו בהלקאה עצמית פטפטנית עד כדי השתפכות רגשנית.<ref name=":2">ראו ניצה בן ארי, '''ס. יזהר; סיפור חיים...''' (ראו לעיל), כר' ב', עמ' 289-286</ref> גם לגבי מלחמתו במלחמה, האשים קורצווייל, לא חידש יזהר דבר. עשו זאת טוב לפניו [[אריך מריה רמרק]], [[אלבר קאמי]] ואחרים. ס. יזהר עושה דבר אחד טוב בספר: מראה את ריקנותו של הדור הצעיר שאין בו אמונה ומערער את ה[[מיתוס]] ששמו ס. יזהר.

המאמר של קורצווייל הותיר רושם קשה בעיני הקוראים, מתארת '''ניצה בן-ארי'''. ראשית, הוא הדגיש לכאורה את חוסר הערכים המוחלט של הגיבורים לכאורההצעירים, ושנית, הוא הצביע על חסרון גדול, לדעתו, שקיים ביצירה הגדולה: השיעמום. הוא טען שיזהר מתח את גבולות הסיפור הקצר, שבו דווקא הצטיין, עד "למעשי אונן מילוליים". לדעתה של בן-ארי, לא מעט מחריפותה של הביקורת נבע מתגובתו הנזעמת של יזהר, תשע שנים קודם לכן, על מאמר ביקורת נוקב של קורצוויל, שכתב על ספרו של [[נתן שחם]]. ואכן מתחיל קורצוויל את ביקורתו על "ימי צקלג" במילים, שכאילו ממשיכות את ה[[דיאלוג]] בינו ובין יזהר מקדמת דנא. ההאשמה בשיעמום, מוסיפה בן-ארי, כאילו נתנה לגיטימציה לקוראים שלא עמדו באתגר הלא קל של צליחת שני הכרכים. "קשה לכתוב שיעמום באופן מעניין" התלונן רן יגיל.<ref name=":2" /> ביקורתו הקשה של קורצוויל גרמה לכך ש[[פרס ביאליק]] לא ניתן לס. יזהר באותה שנה, אלא מספר שנים לאחר מכן, לאחר שכבר קיבל את [[פרס ישראל]].

הייתה זו ביקורתו של קורצווייל שהותירה את יזהר "איש גמור", כפי שהוא עצמו הגדיר את מצבו.<ref>ניצה בן ארי, '''ס. יזהר, סיפור חיים'''... (ראו לעיל), כר' ב', עמ' 298</ref> בנו זאב מתאר את אביו פוסע הלוך ושוב בבית ושותק יום וליל. בראיונות שהעניק מאוחר יותר ל[[יצחק לבני]] ול[[זיסי סתוי]] אמר שהביקורת של קורצווייל מוטטה אותו לגמרי ואף ציין שנאלץ לפנות לעזרה רפואית. כשלושים שנים נמשכה שתיקתו הספרותית של ס. יזהר. הוא המשיך, כל אותן שנים, לכתוב בבמות השונות טקסטים עיונייים, וסיפורים לנוער, אך לא כתב ספרות יפה למבוגרים. רק לאחר שלושה עשורים, ב[[שנות ה-90 של המאה ה-20|שנות התשעים]] של [[המאה ה-20]], חזר יזהר ופרסם שישה ספרים בזה אחר זה.<ref>"[[מקדמות (ספר)|מקדמות]]" - 1992, "צלהבים" - 1993, "צדדיים" - 1996, "אצל הים" - 1996, "[[מלקומיה יפהפיה|מלקומיה יפהפייה"]], 1996, "[[גילוי אליהו (ספר)|גילוי אליהו]]" - 1999</ref>