ישיבת מרכז הרב – הבדלי גרסאות

הרב שפירא לא נענה לדרישה זו, ובהמשך אף מינה ר"מים חדשים, כמו בנו הרב [[יעקב אלעזר כהנא שפירא|יעקב שפירא]], בן אחיינו הרב [[שלמה שפירא (דיין)|שלמה שפירא]], ותלמידיו הרב [[יהושע מגנס]] והרב [[יגאל לרר]]. בעקבות זאת, הישיבה התנהלה במשך חמש עשרה שנה כשבתוכה שני מחנות. הרב [[שאול ישראלי]], וכן חלק מתלמידי הרצי"ה הוותיקים – דוגמת הרבנים [[יעקב הלוי פילבר|יעקב פילבר]], [[חיים שטיינר]], [[זלמן ברוך מלמד]], [[איתן איזמן]], [[מיכאל הרשקוביץ]], [[דוד חי הכהן]] ו[[אריה שטרן]] – צידדו במחנהו של הרב שפירא{{מקור}}.

 

 

מתח זה הוביל לפילוג הישיבה בתחילת שנת [[תשנ"ח]] ([[1997]]), כאשר הרב טאו והרבנים הקשורים אליו טענו כי הנהלת הישיבה מתכוונת להקים מכון ללימודי [[הוראה]] לצד הישיבה, מה שעלול היה בעיניהם לפגוע באופייה. הרב שפירא הכחיש את הדברים{{הערה|ריאיון עיתונאי עם הרב שפירא שהודפס בספר "מורשה" חלק א'; הרב יוסף בדיחי, "יוסף לקח" עמ' 61–62}}. הקבוצה פרסמה מכתב בו כינתה את המהלך "[[עבודה זרה]] בשיתוף", וקבעה כי התנהלות הנהלת הישיבה היא "חרפה" ו"[[חילול השם]] וחילול הקודש"{{הערה|1="הבהרה", 'לדרך הקודש' עמ' פ"ג - פ"ה. תשנ"ח}}. החותמים על המכתב הושעו מתפקידם בישיבה{{מקור}} ובעקבות כך עזבו אותה והקימו את [[ישיבת הר המור]], שם מכהן הרב טאו כנשיא הישיבה, והרבנים מרדכי שטרנברג ועמיאל שטרנברג כראשי הישיבה. הרב שפירא ותלמידיו סברו שעל פי ההלכה אסור היה להם להקים ישיבה בעירו של הרב שפירא, שלדעתם הוא גם רבם של הפורשים{{מקור}}. במכתב שעליו חתמו כמה רבנים מבוגרי הישיבה נקראו הרבנים הפורשים ותלמידיהם לשוב לישיבה ולבקש מחילה מהרב שפירא. הרב [[מרדכי אליהו]] קרא לא לפלג את הישיבה{{הערה|{{כיפה|חדשות כיפה|הרב יעקב שפירא על פרישת 'הר המור': "אבי הקפיד מאוד עליהם ולא מחל"|חדשות/הרב-יעקב-שפירא-על-פרישת-הר-המור-אבי-הקפיד-מאוד-עליהם-ולא-מחל/|03 באוקטובר, 2017 18:13}}, מבוסס על גיליון "שביעי" מס' 276, עמ' 46}}.