המוציא מחברו עליו הראיה – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ בוט החלפות: גרסת |
הוספת הנושאים הבאים- הרציונאל של הכלל, יישום הכלל במצבים שונים, חריגים לכלל,הנושא במשפט האזרחי. |
||
שורה 1:
״המוציא מחברו עליו הראיה״ הוא כלל [[דיני הראיות|ראייתי]] בדיני ממונות במשפט העברי. כלל זה הינו אחד מכללים רבים אשר נועדו להתמודד עם מצב של ספק ממוני . הכלל מטיל על אדם, שתובע ממון המצוי בידו של חברו, את החובה להביא ראיה שאכן יש צדק בתביעתו. <ref>הרב ברוך קהת '''המוציא מחברו עליו הראיה בספרות חז״ל''' עמוד 1 (חיבור לשם קבלת תואר "דוקטור לפילוסופיה", אוניברסיטת בר-אילן- המחלקה לתלמוד, התשע"א).</ref>כלל זה מופיע פעמים רבות בספרות חז"ל. לפי הגמרא כלל זה תואר על-ידי שמואל {{ציטוטון|כלל גדול בתורה}}" <ref>בבלי, בבא קמא מ"ו ע"א.</ref>ומקורו בתורה.
==מקור הכלל==
על פי ההלכה "התובע דבר, שהוא בחזקת הנתבע צריך להביא הוכחה לדבריו",<ref>אנציקלופדיה תלמודית, ערך 'המוציא מחברו עליו הראיה'.</ref>כלומר חובת ההוכחה היא על התובע דבר שבחזקת אחר.
'''התנאים''' לומדים כלל זה מן המקרא "ושפטתם צדק, צדק בצדקו תובע ומביא ראיות".<ref>ספרי על דברים א טז.</ref> התוספתא מביאה מקרה הממחיש את הכלל:<blockquote>—
{{ציטוט|תוכן=שנים אוחזין בטלית, זה נוטל עד מקום שתפוס וזה נוטל עד מקום שתפוס. במה דברים אמורים בזמן שהיו שניהם תפוסין בה, אבל אם היתה בידו של אחד מהן המוציא מחבירו עליו הראיה|מקור=תוספתא, בבא מציעא פ"א, ה"א (מהדורת ליברמן)}}</blockquote>מדובר במקרה בו אדם מחזיק בטלית, ואדם אחר טוען כי אותה טלית שלו היא. האחרון הוא זה שצריך להביא הוכחה כי אותה טלית שייכת לו.<ref>אנציקלופדיה תלמודית, ערך 'המוציא מחברו עליו הראיה'.</ref>
ברישא של התוספתא מדובר במקרה שבשעה ששני הצדדים באים לפני בית הדין שניהם אוחזים בטלית, ובסיפא מתייחסת התוספתא למקרה שבאותה שעה הטלית נמצאת בידו של אחד מהם.<ref>הרב ברוך קהת '''המוציא מחברו עליו הראיה בספרות חז״ל''' עמוד 14 (חיבור לשם קבלת תואר "דוקטור לפילוסופיה", אוניברסיטת בר-אילן- המחלקה לתלמוד, התשע"א).</ref>
במקרה הראשון מדובר בויכוח, מי מהצדדים הצליח להגביהה את האבדה ראשון וזכה בה. במקרה השני שניהם ניסו לזכות בה אבל הטלית נמצאת בידו של אחד מהם. <ref>הרב ברוך קהת '''המוציא מחברו עליו הראיה בספרות חז״ל''' עמוד 14 (חיבור לשם קבלת תואר "דוקטור לפילוסופיה", אוניברסיטת בר-אילן- המחלקה לתלמוד, התשע"א).</ref>במצב שכזה, "המוציא מחברו עליו הראיה", כלומר האדם אשר הטלית אינה בידו צריך להוכיח כי הוא זכה בה.
יש לציין כי כל המקורות התנאיים מתייחסים למקרה שבהם טוען אדם לבעלות של חפץ או ממון שנמצא בידי חברו כאשר יש בסיס אובייקטיבי לטענתו.<ref>הרב ברוך קהת '''המוציא מחברו עליו הראיה בספרות חז״ל''' עמוד 13 (חיבור לשם קבלת תואר "דוקטור לפילוסופיה", אוניברסיטת בר-אילן- המחלקה לתלמוד, התשע"א).</ref>
'''אמוראים''' לומדים כלל זה מפסוק אחר:<blockquote>{{ציטוט|תוכן=אמר ר' שמואל בר נחמני מנין להמוציא מחברו עליו הראיה, שנאמר [שמות כד יד]: 'מי בעל דברים יגש אלהם', יגיש ראיה אליהם, שבעל דברים הוא התובע, שיש לו דין ודברים על חברו, ועליו להביא עדים לברר את הספק|מקור=בבלי, מסכת בבא קמא, דף מו, עמ' ב.}}
— </blockquote>כלומר, התובע הוא זה הצריך להביא הוכחות לדברים שלו, לתביעה שלו.
'''רב אשי''' אומר כי אין צריך ללמוד כלל זה מהמקרא היות ומדובר בסברא, כלומר זהו כלל ברור מאליו.
== הרציונל של הכלל ==
הכלל 'המוציא מחברו עליו הראיה' מטיל את נטל הראיה על המבקש להוציא ממון מחברו, ופוטר את המחזיק בממון מנטל זה.
הרציונל לכך הוא שרוב המחזיקים בממון מחזיקים אותו בדין והם בעליו, ואין רוב התובעים בעלים, ואין רובם תובעים בדין. אם היינו פועלים הפוך מהכלל 'המוציא מחברו עליו הראיה', ההנחה הייתה שרוב התובעים היו בעלים ותובעים את הממון בדין, ורוב המחזיקים היו גזלנים ומחזיקים שלא בדין. הנחה כזו איננה סבירה<ref>שלום אלבק '''הראיות בדיני תלמוד''', 58 (התשמ"ז).</ref>, והיא בעייתית גם מבחינה חברתית וערכית.
לפי הצעה אחרת עצם החזקה ברכוש נשוא המחלוקת מהווה אומדנה מוכיחה לטובת המוחזק, באשר היא משקפת את המצב המשפטי חברתי הקיים (הסטטוס קוו), לפני שהתגלה הריב המשפטי<ref>חיים שלמה חפץ, "מקום בעלי הדין בשיטת דיני הראיות משפט העברי", '''דיני ישראל''' יג-יד (תשמ"ו-תשמ"ח) 69.</ref>. מצב זה מייצג את ערכי האמת והשלום בחברה. התובע מבקש לשנות סטטוס קוו זה, ולכן עליו להראות בבירור מה הוא המצב העובדתי בו ניתן יהיה לקיים בחברה את ערכי האמת והשלום . ללא הוכחת האמת החדשה שבשמה טוען המוציא מחברו, משפט הצדק צריך להעדיף את השלום הקיים ולא להפר אותו בגלל אמת מפוקפקת.
== יישום הכלל במצבים שונים ==
1) הספק על החזקת הממון נובע מטענות בעלי הדין - כאשר אין סיבה לחשוב שהממון לא שייך למי שמחזיק בו, והספק לגביו נובע רק מטענותיו של התובע, אין מחלוקת על תחולת הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה". כך יהיה, למשל, במקרה בו רק אחד מהצדדים אוחז בטלית.<ref>ראה הנ"ל ליד הע' 8.</ref>
2) הספק לגבי החזקת הממון קיים אצל בית הדין, גם ללא טענות הצדדים - כאשר הספק בהחזקת הממון נובע מן המציאות עצמה, חכמים קבעו ש"המוציא מחברו עליו הראיה", ונטל הראיה מוטל על התובע. מנגד, סומכוס סבור שבמקרה כזה הצדדים חולקים את הממון נשוא המחלוקת. כך עולה מהמקרה התלמודי הבא:<blockquote>{{ציטוט|תוכן=שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה ואם משנגחה ילדה -
סומכוס אומר: משלם חצי כפרו לפרה ורביע לולד. וכן פרה שנגחה את השור ונמצא ולדה בצדה ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה ואם משנגחה ילדה סומכוס אומר משלם חצי נזק מן הפרה ורביע מן הולד|מקור=משנה, בבא קמא ה, א.}}</blockquote>שור תם נגח למוות פרה הרה ובזירת הנגיחה נמצאה גם גופת הולד של הפרה.
עובדתית, לא ידוע אם השור נגח את הפרה כשהולד היה עוד ברחמה והוא הגורם להפלה, והבעלים של השור הנוגח חייב לשלם על הריגתו, או שהפרה הפילה עוד לפני הנגיחה, ובעל השור פטור מתשלום על הולד.
סומכוס סבור שבעל השור נדרש לשלם חצי משווי הפרה ורבע משווי הולד. מדובר בפיצויי נזיקין בהתאם למקובל בשור תם (חצי נזק): נזק הפרה ישולם כמקובל (חצי משווי הפרה). לעומת זאת, נזק הוולד ישולם רק מחצית מן המקובל (רבע משווי הוולד), מחמת הספק הנזכר, ועל פי הכלל הקובע "ממון המוטל בספק – חולקים [ומשלמים את מחציתו]"
חכמים חולקים על סומכוס ולדעתם יחול כאן הכלל: 'המוציא מחברו עליו הראיה'.
כלומר : בעל השור הנוגח חייב לשלם על הפרה בלבד (חצי נזק), והוא פטור מלשלם על נזקי הוולד, משום שספק אם השור גרם להם, ולא ניתן לחייב בהם עד שיוכח שהנזק נגרם על ידי השור.<ref>בבבלי, בבא קמא מו, א-ב. מובא מקרה נוסף המדגים את מחלוקת סומכוס וחכמים: שור שרדף אחר שור אחר והוזק הנרדף, ספק מחמת השור הרודף, ספק מחמת סלע. לדעת חכמים השור הרודף פטור, משום ש"המוציא מחברו עליו הראיה". סומכוס חולק על כך ולדעתו יתחייב השור הרודף במחצית הפיצויים המקובלים, משום ש"ממון המוטל בספק חולקים".</ref>
3) [[חזקת ממון|חזקת מרא קמא]] - במקרה בויש ספק למי שייך הנכס בהווה אבל ידוע למי היה שייך בעבר, מודה סומכוס לחכמים שחל הכלל 'המוציא מחברו עליו הראיה', כיוון שיש חזקה קודמת. דוגמא למקרה כזה:
{{ציטוטון|המחליף פרה בחמור וילדה, וכן המוכר שפחתו וילדה - זה אומר: עד שלא מכרתי, וזה אומר: משלקחתי – יחלוקו...}}'.<ref>בבלי, בבא מציעא ק,א.</ref>
המוכר שפחתו וילדה, ואין ידוע אם ילדה לפני המכירה או לאחריה: אם השפחה נמצאת במקום ניטראלי שאינו ברשותו של אחד מן הצדדים ('באגם'), באופן שאין אחד מהם מוחזק בולד, אלא שלמוכר יש חזקה קודמת, שקודם לכן הייתה השפחה שלו, חכמים וסומכוס מסכימים שבנסיבות אלה יחול הכלל 'המוציא מחברו עליו הראיה'.
4) [[חזקת ממון]] – במקרה הקודם טענת החזקה הקודמת היא טענה וודאית (ברי). ברם, אם הנתבע טוען טענת שאינה וודאית (שמא) על חזקה קודמת שלו בנכס - חכמים יסכימו עם דעת סומכוס שחולקים (ומשלמים את מחצית הפיצויים) .<ref>בבלי, בבא מציעא ב, ב. במקרה בו טענת השמא (של הנתבע) מתייחסת לחזקת ממון עכשווית, חוזרת המחלוקת: לדעת חכמים חל הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה", ואילו סומכוס סובר שחולקים.</ref>
5) למחזיק הממון יש חזקה נוספת - בנסיבות בהן הממון עצמו מצוי אצל הנתבע, ובנוסף יש ראיה נוספת שהממון שייך לו: כאן אין מחלוקת בין סומכוס לבין חכמים ולדעת כולם יחול הכלל 'המוציא מחברו עליו הראיה'.
6) מקרים בהם הספק אינו במציאות אלא בדין - לדעת הגאונים במקרים אלו ממון המוטל בספק (בדין) – חולקים.<ref>רב האי גאון, המקח והממכר, שער מ ובמשפטי שבועות שער ה והובא בתוס' יבמות וגיטין.</ref>
== חריגים לכלל ==
במקרים מסוימים נקבע כי לא הולכים לפי הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה":
1) סחר חליפין - כאשר מתקיימת עיסקת חליפין שמושאיה הם פרה וחמור, ולאחר שבעל החמור לקח את הפרה, בא בעל הפרה לקחת את החמור ומצא שהחמור מת. לפי הירושלמי, בעל החמור שהפך להיות בעל הפרה, צריך להביא ראיה לכך שבעת העיסקה החמור היה חי.<ref>ירושלמי, קידושין, פרק א' הלכה ו' (דף י"ח, ע"ב). בבבלי (כתובות ע"ו עמודים א-ב), נחלקו הדעות אם במקרה כזה יפול נטל הראיה על בעל הפרה, עפ"י הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה".</ref>
2) פועלים - כאשר פועלים תובעים את בעל הבית, בעל הבית הוא שצריך להביא ראיה.<ref>פ"מ ומרה"פ שם, וכ"פ בר"א פולדא ושדה יהושע שם. ועי' מ"מ שכירות פ"ט ה"א. וע"ע מנהג וע' פועלים.</ref>
3) גאונים כתבו כי ישנם שלושה חריגים לכלל "המוציא מחברו עליו הראיה"-
1. אומנים בין שהם עובדי קבלנות, או שכירי יום, בין בביתם או אצל בעל העבודה, כתובעים לא יחול עליהם הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה".<ref name=":0">ס' המקח לר"ה גאון שער מ. וע"ע חזקת מטלטלים האופנים שאמרו האומן אין לו חזקה והדעות שנאמרו בדבר. וע"ע דברים העשויים להשאיל ולהשכיר כרך ז האופנים שיצא מבית חברו וחפץ מוטמן וכו' ובאורי השיטות. הדבר השלישי לא הוזכר אח"כ ברה"ג למה נתכוון.</ref>
2. בדברים שרגילים בני אדם לתת לתקנם - אומן שנתנו לו לתקן וקילקל, הרי הוא חייב לשלם.<ref name=":0" />
3. אדם יוצא מבית חברו עם חפץ מוטמן תחת כנפיו ואומר שהחפץ שייך לו. למרות שבפועל הוא המחזיק את החפץ והיה אפשר לחשוב שחברו הוא שצריך להביא הוכחה כי החפץ שלו, אין הדבר כן.<ref name=":0" />
4) ספק ירושה - במקרה שיורש אחד מחזיק בירושה ושאר היורשים אמורים לקבל גם הם מהירושה, היורש שאצלו מוחזק הממון הוא זה שצריך להביא ראיה, ולא שאר היורשים אשר לא מחזיקים בדבר.<ref>תוס' יבמות לז ב ד"ה וממון.</ref>
5) [[ברי ושמא|התובע טוען ברי והנתבע שמא]] - חלק מהאמוראים אומרים שיש לפעול לפי הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה", ויש שאומרים שיש ללכת לפי דעת סומכוס ולחלק.<ref>ע"ע ברי ושמא כרך ד. תוס' כתובות יב ב ד"ה רב הונא, ובמשנה בבא מציעא צז א בברי ושמא לסומכוס שזכה בגדול הרי זה כשיש עסק שבועה ביניהם עי"ש בגמ'.</ref>
6) כשהנתבע הוא אדם אלים ותקיף - הוא זה שצריך להביא ראיה ולא התובע.<ref>כתובות כז ב.</ref>
== "המוציא מחברו עליו הראיה" במשפט האזרחי ==
בשיטת משפט הנוהגת במדינת ישראל יש הבחנה בין שני סוגי נטל ראיה שהכינויים המקובלים היום כדי לבטא אותם הם – [[נטל ההוכחה|נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות]]. נטל השכנוע הוא הנטל העיקרי אשר לפיו על אחד הצדדים להוכיח את טענותיו ואם אינו מצליח לעשות זאת יפסיד במשפט.<ref name=":1">אהרן ברק "נטל ההוכחה ופגיעה בזכויות חוקתיות" '''מגמות בדיני ראיות ובסדר הדין''' '''הפלילי – אסופת מאמרים לכבודו של פרופסור אליהו הרנון''' 53, 56 (ענת הורוויץ ומרדכי קרמניצר עורכים, 2009).</ref> נטל הבאת הראיות הוא חובה משנית הקובעת מבחינה פרוצדוראלית את סדר הבאת הראיות במהלך הדיון.<ref name=":1" />
הכלל של "המוציא מחברו עליו הראיה" מתפקד בצורה דומה לכלל נטל השכנוע.
בית המשפט העליון קבע בהקשר זה מראשית קום המדינה כי "כלל אוניברסאלי הוא כי בעל דין הטוען טענה מסוימת החשובה לעמדתו במשפט בין אם הטענה חיובית או שלילית עליו הראיה".<ref>ע"פ 28/49 '''זרקא נ' היועמ"ש''', ד 504, 522 (1950).</ref>
לצורך הקביעה מיהו "המוציא מחברו" שעליו נטל השכנוע, הולכים דיני הראיות אחר הדין המהותי. כאשר התובע מתבסס על דין (חוק או זכות מכוח פסיקת בתי המשפט) המקים את עילת תביעתו, צריך לבדוק בדין המהותי מהן העובדות והיסודות שיש להוכיח לצורך הקמת עילת תביעה, ועל התובע יהיה להוכיח את כול היסודות והעובדות שדורש החוק. מנגד, כאשר הנתבע מבקש להעלות טענת הגנה, צריך לבדוק את היסודות והעובדות שקובע הדין לצורך ביסוס טענת ההגנה ועל הנתבע הנטל להוכיח את כולן כדי שטענת הגנתו תתקבל.
חובת הראיה, היא החובה להביא ראיות, והיא שונה בין מי שנטל השכנוע עליו, ליריבו. כאשר מדובר בתובע שנושא בנטל השכנוע, עליו להביא את הראיות הדרושות לכאורה להוכחת כל היסודות המקימים את עילת התביעה במידה הדרושה למתן פסק דין לטובתו.
לעומת התובע, אצל הנתבע חובת הראיה הינה למעשה התראה שאם לא יביא ראיות מטעמו, עלול בית המשפט לפסוק נגדו.<ref>יצחק זמיר '''הסמכות המינהלית''' כרך ד- סדרי הביקורת המשפטית פרק 74 (2017).</ref> עליו להחליט אם להביא ראיות כנגד הראיות שהביא התובע, או לקחת את הסיכון שהתובע לא הרים את נטל השכנוע עם הראיות שהביא, ולהימנע מהבאת ראיות.
==ראו גם==
| |||